סוגיית ״המינוי המקצועי לתפקיד שר החינוך״ שמבליחה מחדש בכל מערכת בחירות ומתפוגגת בדיוק אחרי רגע אחד לא רלוונטית הפעם כלל. היום כבר צריך לכוון קצת יותר למטה. על אנשי החינוך המפנטזים שבראש המערכת יעמוד בשנים הקרובות מישהו שיבין את הצרכים האמיתיים שלהם וידבר את שפתם להשלים עם העובדה שצריך להסתפק בפחות.

בתור התחלה, נניח, לחזור אחורה, אל מה שבעבר היה ברור מאליו, ולקוות שיהיה שר חינוך שבכלל רוצה בתפקיד. השחיקה בחשיבות התפקיד מצד הפוליטיקאים מגיעה בימים אלה לשיא. תיק החינוך מונח על השולחן - ואין לו דורש. נראה שהתיק עם החזות הכי ערכית איבד מהרלוונטיות שלו אפילו בתור כלי פופוליסטי לצורכי תעמולה בלבד. בקרוב יחזיק בו פוליטיקאי שאומנם יספר לכם שבא מתוך שליחות (אלא מה), אך למעשה קיבל אותו בתור פשרה, אחרי שמפלגתו נאלצה להתכופף במאבק על אחד התיקים הנחשבים לבכירים יותר.

בכנס החינוך המסורתי של חולון שנערך ערב פתיחת שנת הלימודים תשס״ט, בסמוך לבחירות לכנסת של 2009, עלו לבמה שניים מהמתמודדים לראשות הממשלה, אהוד ברק וציפי לבני. לעיני מאות עובדי הוראה ואנשי חינוך הם הביעו את רצונם לשמור, כל אחד לעצמו, את התיק הזה, לצד כהונה בתפקיד ראש הממשלה. הם הרחיבו בנוגע למקומו הראוי של החינוך במדינה, עד שבחלל האולם כמעט ונוצר קשר בלתי פרים של קלישאות.

זו לא הייתה יותר מתעמולת בחירות - ואיש מהנוכחים גם לא חשב אחרת. ובכל זאת, ברק ולבני נהנו לדבר על זה. כמו פוליטיקאים רבים לפניהם. מדובר בעבודה קלה, מנגינה בלי תוכן שיכולה להישמע רק טוב. כי מה חשוב יותר מהחינוך, לכאורה.

בבחירות לכנסת בשנת 2013 כבר הצטמצם הביקוש לתיק החינוך. מספר המחזרים ירד לאחד. שי פירון סימן אותו - וגם לקח. הוא כיהן בתפקיד פחות משנתיים ונאלץ לעזוב. המשבר הקואליציוני דחק, עם כל הכבוד להזדמנות לממש את התוכנית לשינוי פני החינוך שהציגה קודם לכן מפלגתו במרכז קמפיין הבחירות שלה.

אגב, במערכת הבחירות האחרונה מקומו של החינוך בקמפיין של יש עתיד כבר תפס פחות נפח, ככל הנראה כי ככה זה כשאתה צריך לדבר על העשייה של עצמך בתחום ולא לתאר בלשון עתיד כיצד אתה מתכוון להציל אותו.

ובכל מקרה, הנה, זמן קצר בלבד חלף, פירון כבר לא יהיה בקואליציה ומספר המחזרים אחר תיק החינוך ירד לאפס. התיק הזה לא משמש תנאי לכניסה לממשלה מצדה של אף מפלגה. לכל היותר פרס ניחומים במסגרת המסחר הפוליטי להרכבת ממשלה. נראה שבימים אלה אנשי החינוך צריכים לאפסן עמוק מתמיד את הרצון למינוי מקצועי לתפקיד השר. קודם כל הם נדרשים לקוות שיימצא מי שבכלל רוצה באמת בתפקיד, וגם לא ירגיש מקופח כשיקבל לידיו את האחריות הזאת. 

הכותב הוא כתב החינוך של הערוץ הראשון