רק הזמן יכריע. רק בעוד כמה שנים נדע. רק ההיסטוריה תאפשר לבחון לאחור את המו״מ בלוזאן. האם זה היה החורבן בלוזאן, בלגן בלוזאן, הלוזרים מלוזאן, או אולי לוזאן מבשרת השינוי באיראן או כל כותרת יצירתית אחרת. מה שברור לגמרי הוא שהלוז של הוויכוח, הגרעין הנקי של המחלוקת על הדרך להתמודד עם העבריינות של איראן, נחשף בשווייץ.
יש כאן שתי תפיסות עולם מנוגדות שייבחנו בעתיד. בינתיים אפשר רק לדבר על מה שיש כאן. מה מונח על השולחן. מה גלוי לכל אדם, בלי שיהיה מומחה גרעין או טכנאי להעשרת אורניום. בימים האחרונים התבוננו בפשיטת רגל מוסרית של העולם המערבי הנאור כביכול, של הדמוקרטיות המובילות בעולם, של הכלכלות המניעות את השוק העולמי, בפני מעצמה אזורית הנשלטת על ידי שלטון דתי קיצוני. זו האמת הפשוטה והמרה. זה עטוף בפגישות מעונבות, בבתי מלון יוקרתיים וטובל בנוף הירוק ועוצר הנשימה של שווייץ, אבל זה מה שיש כאן: קריסת כל הערכים.
כל ההתנהלות מול איראן כמוה כמו״מ של המשטרה המנהלת מצוד אחרי שודד בנקים. היא מאשימה אותו בגניבה של מיליונים, בפריצה אלימה, בשימוש בכוח, ורודפת אחריו. השודד מקלל את המשטרה, קורא לה שטן גדול, מתחמק ובורח וממשיך לשדוד בנקים עד שהמצוד מוביל אותו למבוי סתום. ואז, במקום ללכוד את הפורץ, להעניש אותו על הפרת החוק ולקחת ממנו את הכסף שגנב, המשטרה מתדיינת איתו על התנאים שבהם יסכים לא לגנוב יותר. הוא מתעקש להשאיר את כל הכסף הגנוב ואת כלי הפריצה, ודורש שההסכם שלפיו לא ישוב לגנוב יפוג תוך עשור. הוא מוכן לפגישות אצל קצין מבחן אבל מסרב לספר איך פרץ, לאן ומה עשה בכסף. 

המשטרה היא כמובן ארה״ב ושאר המעצמות. יותר מעשור הן רודפות אחרי איראן שמפרה החלטה של מועצת הביטחון ומעשירה אורניום בניגוד לחוק הבינלאומי. היא רוכשת ידע, היא מסתירה מתקנים, בנתנז ואחר כך בפורדו, היא משחדת חברות וממשלות, ומגיעה קרוב־קרוב לבניית פצצה גרעינית. אחרי שכמעט הוכרעה בידי סנקציות כלכליות גורפות היא מציעה פתאום לדון בהסכם גרעיני. במו״מ היא מוכנה רק לוויתורים סמליים, כמו הפסקת העשרה ל־20% ופיקוח הדוק, אבל לא מוכנה לפרק צנטריפוגות שבנתה בניגוד לחוק, לא מוכנה להוציא את החומר המועשר לרוסיה, לא מוכנה לסגור את המתקן התת־קרקעי המבוצר בפורדו, או לגלות מה הייתה התוכנית הצבאית שפיתחה. וכמובן, היא לא מוכנה בכלל לדבר על ארסנל הטילים ארוכי הטווח שהיא מחזיקה. ובכל פעם שהמעצמות מאיימות לפוצץ את השיחות היא אומרת בבקשה - ומשיגה עוד הגמשה. כך לא מנהלים מו״מ במזרח התיכון. זה פרס לגנב, הישג לרמאי, תמורה לבריון.


קרי וזריף בלוזאן. צילום: רויטרס

האיראנים מסבירים בהיגיון רב ובכישרון דיפלומטי שהם זקוקים לכל התנאים כדי לפתח ״תוכנית גרעין לצורכי שלום״. באנגלית זה נשמע מגוחך עוד יותר, ״פיספול ניוקליר אנרג׳י״.

מדינה שיש לה עתודות נפט אדירות, שטח אדיר ושמש בלי סוף, שיכולה הייתה להשיג אנרגיה נקייה יותר באמצעות לוחות סולריים או טורבינות רוח, חייבת כורים גרעיניים לצורכי חשמל. נו, באמת. זה כל כך מופרך ואידיוטי, שכל ילד מבין מה הם עושים. בקיצור, במבחן הערכי־ מוסרי יש כאן כישלון מחפיר.

מה הלחץ?
מצד שני, החיים עצמם. לא רק התעקשות על עקרונות ומוסר, אלא גם אינטרסים וצרכים. לא רק מה שרוצים, אלא מה שאפשר. זאת הגישה המדריכה את נשיא ארה״ב ברק אובמה. לא מה הדבר הכי נשגב, נכון או רצוי, אלא מה מציאותי, אפשרי ומצוי. זו גישה דיפלומטית מעשית שבזה לכל ההצהרות של נתניהו ורואה בדבריו ססמאות ריקות ונבובות, מלוות באיומי סרק מזיקים.
מהתפיסה הזאת נבעה בזמנו ההתבטאות הגסה של מקורב לנשיא (שטרם נחשף, אגב) שכינה את נתניהו ״צ׳יקן שיט״, פחדן מחורבן. על פי הגישה הזאת, בניגוד לדימוי שהוא אוהב לצייר, נתניהו הוא לא הילד ההולנדי שמכניס את האצבע לסכר כדי למנוע שיטפון, אלא אחד מצמד הזקנים ב״חבובות״ שלא מפסיק להעיר הערות, להשיא עצות ולקטר.
האמריקאים הגיעו ללוזאן אחרי שוויתרו על רוב העקרונות שהציבו לעצמם. הם באו עם מומחים טכניים כדי לבנות עסקה, הסכם עקרונות שאין בו הישגים הצהרתיים, שאין בו הצהרות ערכיות גורפות, אבל אחד שבונה מערכת מגבלות ופיקוח חודרני שבפועל מקפיא את תוכנית הגרעין האיראנית לפחות לעשר שנים. הסכם שמצד אחד לא מפרק את המתקנים ומשפיל אותם, ומצד שני מייצר מציאות שבה הסרכזות מחלידות במחסנים.

הרעיון הדיפלומטי מבוסס על שתי הנחות יסוד: האחת היא שכל אופציה אחרת - מתקיפה נקודתית עד החרפת הסנקציות ולחץ נוסף על המשטר האיראני הסורר - תוביל לתוצאה פחות טובה ויעילה. ההנחה השנייה היא שתוך עשור הכל יכול לקרות, ויש סיכוי שיהיה משטר איראני שונה במהותו, ואז ההסכם הזה יהיה המסדרון לשינוי פוליטי מהותי בטהרן.

ראש הממשלה נתניהו כמו גם הרפובליקנים ואישים נוספים וביניהם אפילו דניס רוס, שעבד כיועץ בענייני איראן של אובמה, רואים בכך פנטזיה מסוכנת. כמו שנתניהו אמר בעבר על משהו אחר: הראשון לא נכון, והשני לא יקרה. ההנחה שההסכם יוביל לשינוי באיראן היא בדיוק הנאיביות המעוורת שגרמה לממשל אובמה להיכשל בכל מהלכי החוץ שלו, בעיקר במזרח התיכון. נתניהו כבר דיבר על כך שעשור הוא מצמוץ בחייה של אומה. אנשיו מדמיינים איפה יהיו אובמה וקרי בעוד עשור. הם אולי ישבו על חוף הים בהוואי, יעלו זיכרונות ויספרו את המיליונים, ואנחנו נישאר תקועים עם האיראנים. הם יהיו עשירים יותר, חזקים יותר וחצופים יותר.

גם ההנחה שזהו ההסכם הטוב ביותר שניתן היה להגיע אליו לא נכונה, כיוון שהמשוואה התהפכה ללא שום סיבה נראית לעין: כלומר, לארה״ב לא היה שום לחץ או צורך מיידי להגיע להסכם. אין בחירות, אין איום, אין פרס נובל שמחכה שוב על המדף. עבור האיראנים, לעומת זאת, משמעות קריסת המו״מ היא המשך סנקציות קשות ומכבידות, ואפילו החרפתן וקריסת הכלכלה. אז מה הייתה סיבת הלחץ האמריקאי? למה להתפרק מכל מה שקבעתם בעצמכם כיעדים?

הופעת אובמה בפורום סבן לפני שנה וקצת הייתה דוגמה בולטת ובוטה להתנהלות האמריקאית. האלוף במילואים עמוס ידלין שואל את הנשיא מהם המדדים לעסקה טובה, ואובמה עונה: האיראנים יכולים להמשיך להחזיק בתוכנית גרעין לצורכי שלום. העניין הוא שבשביל תוכנית כזאת לא צריך מתקן מבוצר כמו פורדו, בשביל זה לא צריך מתקן פלוטוניום כמו אראק, אין צורך במחקר ובפיתוח מתקדם לצנטריפוגות מתקדמות. שום דבר מזה לא נשאר. אף לא יעד אחד.

נתניהו מדקלם בימים האחרונים את היעדים האלה שהציב אובמה, והוא מבקר בעיקר את העובדה שהנשיא העניק הכשר מראש להמשך העשרת אורניום. הבעיה העיקרית שלו היא שישראל לא מציגה חלופה מעשית ויעילה משלה. התחושה היא שכל הסכם שיוצג יזכה למתקפה מצד נתניהו, והדבר פוגע ביכולת של ישראל להשפיע באמת. אז איך מנתבים בין הצדק והמוסר למעשיות ולמציאות?

השיחות בלוזאן. צילום: רויטרס

ישראל חייבת לחשב מסלול מחדש. לראות בהסכם כמעט עובדה מוגמרת בלי קשר למה שנגמר או לא בלוזאן. לעבוד מול הקונגרס על מהלכים שיגבילו או ימנעו את ההסכם כפי שהוא, למרות המחיר המדיני הגבוה, ובמקביל לגבש מערכה מדינית כוללת ומושקעת שתנצל את הלגיטימציה שמקבלת איראן מהמעצמות. מערכה שתגיד בעיקרון כך: אם החלטתם שאפשר לסמוך על האיראנים, שהם שותפים להסכם, שאין צורך בסנקציות, שהם באמת רוצים תוכנית גרעין לצורכי שלום, אז, בואו נדבר רגע על צורכי השלום לשנייה. ישראל צריכה לקחת את הביטוי ״צורכי שלום״ ולעמת אותו יום־יום מול המהלכים של איראן בגזרות אחרות: זכויות אדם ומיעוטים, מימון טרור, סיוע לאסד, השתלטות על תימן. להציב את העיקרון המעשי שנקבע מול המעשים עצמם ולהוביל את המעצמות לנקיטת הגבלות על איראן מסיבות אחרות, שאינן קשורות לתוכנית הגרעין.

הרצון להצדיק את פשיטת הרגל המוסרית של המערב עשוי לעורר נכונות לפעולה בגזרות אחרות, או לפחות לגרום למעצמות להתפתל ולגלות קשיחות רבה יותר בבואן לטפל בפרטים של ההסכם עד סוף יוני. השטן נמצא בפרטים הקטנים, וישראל חייבת לחלץ אותו משם ולהציגו באופן משכנע ומעשי. תכלס מה עושים, ולא מה צריך להיות בעולם אידיאלי.

הכותב הוא הפרשן המדיני של חדשות ערוץ 2