כשגדלתי במוסד לא היו לנו יחסי ציבור ואף אחד לא חלם על היום שבו המדינה תכיר בקיומו של המוסד. מובן מאליו שלא דמיינו שיבוא יום ומי מאיתנו ידליק משואה לתפארת המוסד ומדינת ישראל. הסתפקנו בידיעה שאנחנו, המובחרים, יודעים מה אנחנו עושים מדי יום במאבק המודיעיני של מדינת ישראל.
כמו בכל ארגון מבצעי, במוסד יש בכורה לאנשי המבצעים אשר עוברים הכשרה שונה, נבחנים על בסיס יומיומי לאורך כל שירותם, שלא לדבר על הסכנות וההקרבה שכרוכות בתפקיד כזה. לא צריך לרחם עליהם. אני יכול להעיד על עצמי שבמשך כל שנותי במוסד חשבתי שאני צריך לשלם על הזכות לשרת, וכל העת הרגשתי שאני ממש מרחף מעל רצפת המציאות.
אני לא מכיר אישית את סימה שיין, שהוכרזה כמי שתדליק את משואת יום העצמאות בשם המוסד. תהיתי על כך שאינני מכיר אותה, אבל חשבתי שיש דברים בגו ולא סתם הוחלט על בחירתה. ידעתי שהכרזתה כאישה הבכירה ביותר בתולדות המוסד אינה אלא עיוות של המציאות. הרבה לפני ששיין צעדה במדרונות המוסד הייתה שם אישה אחרת ששירתה כראש שלוחה מבצעית, כראש אגף וכסגן ראש המוסד.
מתוך סקרנות פניתי לחברי לשירות, לרבות כאלה שהיו מפקדיה, וביקשתי שיספרו לי עליה ועל הסיבה שבגינה נבחרה. התברר ששאלתי התמימה נפלה על בטן מלאה ותוססת, וזאת כי עברה של שיין במוסד כולל קריירה לא מבצעית ולאו דווקא יוצאת דופן. הקורא צריך להבין שכאשר אתה לא משרת בתפקיד מבצעי במוסד, אתה למעשה חלק מהמערך הלוגיסטי המאוד חשוב אבל לא מוביל בארגון.
שיין עסקה במחקר והתקדמה לתפקיד ראש חטיבה במערך המודיעין, שהינו חשוב ומשמעותי. אולם ככל שהוא משמעותי הוא אינו דומה לתפקיד ראש חטיבת המחקר באמ"ן. המקבילה של המוסד לתפקיד זה באמ"ן הוא ראש אגף מודיעין. זו הסיבה שבגינה לא הבנתי מדוע דאגה שיין בראיונות שהעניקה לתקשורת להתהדר בנוצות לא לה ולרמוז על עברה רב המעללים ועל חשיבות התפקיד שאותו מילאה. כמו כל יתר התפקידים הלא מבצעיים במוסד, תפקידה היה חשוב אך בשום אופן לא ראוי לתשואות. ממעמדה החשוב הזה ועד לדמות פורצת דרך, שתייצג את המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים בהדלקת המשואות, יש דרך ארוכה, עד כדי עלבון ומצג שווא.
ב"ארץ נהדרת" השבוע רמזו שנשות המוסד פשוט לא מפרגנות לסימה שיין. נכון שבמקומותינו פרגון איננו ענין שכיח, אבל זה לא המקרה. במוסד שירתו ומשרתות מאות נשים שעשו תפקידים מסוכנים והרי גורל. לכל אחת מהן מגיע להדליק את המשואה, לא כפורצות דרך ולא כגיבורות, אלא כמשרתות ציבור אשר עשו עבודת קודש. אני יכול לחשוב על יותר מחמש נשים בכירות ומבצעיות יותר משיין, שכל אחת מהן הייתה ראויה יותר ממנה לתואר פורצת דרך.
חשוב לציין כי אינני פוסל את שיין. היא הייתה יכולה להיבחר לייצג את המערך החשוב שבו שירתה שנים רבות במוסד, לא כפורצת דרך ולא כנקודת ציון, אלא כעובדת לא מבצעית. היא נבחרה על ידי יובל שטייניץ, השר לענייני אסטרטגיה ומודיעין - שהקשר בינו לבין המוסד הוא פוליטי, זמני ולא מהותי - שרק רצה לקדם את משרדו. אני בטוח שגם רם בן ברק, מנכ"ל המשרד ולשעבר המשנה לראש המוסד, זז באי נוחות גוברת בכיסאו וברור לו שזאת פארסה שמעליבה את המקום שממנו הוא בא.
אני הכי תמה על שיין עצמה. היא הרי יודעת שהיא לא פורצת ולא הייתה לה דרך. הופעתה כרבת מעללים פוגעת בנימי נפשם של כל עובדי המוסד לדורותיהם, אשר לא ביקשו להדליק משואה או לקבל פרסים. אם כבר הוחלט להעניק כבוד למוסד, תנו לו להציג מועמד ראוי שמייצג את הארגון ואת המעשים האדירים שהוא עשה.
אני בטוח ששיין מודעת לכעס שמינויה גרם לעובדי וגמלאי המוסד. יודעת שאם היא לא תיסוג ממצג השווא הזה היא תמצא עצמה מוקצית מחמת מיאוס בקרב אותם אנשים שאליהם היא רוצה להשתייך. את הקורבן היא עומדת להקריב עבור פוליטיקאי שאני מניח שלא היה מתקבל לעבודה מבצעית בארגון שהיא אוהבת. היא יודעת שהוא נלחם על מועמדותה, לא מתוך כבוד למוסד אלא למען קידום משרדו. ואת הדיון באשר לנחיצות המשרד הזה נשאיר לפעם אחרת.
הכותב שימש כראש חטיבת שבויים ונעדרים במוסד.