בזמן שבליכוד חוגגים נצחון: רמטכ"ל חדש מחכה לממשלה

אולי לא שמנו לב, אבל לצה"ל יש רמטכ"ל חדש המכהן כבר חודש וחצי, ועדיין אין לו ממשלה. רב אלוף גדי אייזנקוט משייט כרגע מתחת לרדאר, ודי נהנה מזה. הוא הקים צוותי עבודה לגיבוש תכנית רב שנתית לצה"ל, למרות שלקודמו לא אושרה ולו תכנית אחת כזו. הוא הגיע לתפקיד מוכן, בשל, ממוקד. הוריד את מספר ישיבות פורום מטכ"ל מפעמיים בשבוע לפעם אחת, קיצר הליכים והמעיט בדיבורים.
 

היה חריג אחד: בימים ראשון ושני השבוע הוא ערך השתלמות נרחבת לפורום המטה הכללי סביב תפיסת ההפעלה של צה"ל, תוך הפקת לקחים משלוש המערכות שעברו על הצבא בחמש וחצי השנים האחרונות ("עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן"). בסיום סיעור המוחות הזה, ארז אייזנקוט את פורום המטה הכללי שלו, האלופים ונשותיהם, ולקח את כולם לתיאטרון "הקאמרי", להצגה "גורודיש" (נתן דטנר נותן שם הופעה מטלטלת). לפני ההצגה התקיים, במיוחד עבור פורום מטכ"ל, דיון בהשתתפותו של אלוף במילואים אשר לוי, שהיה ראש מטה פיקוד דרום במלחמת יום כיפור, המחזאי הלל מיטלפונקט וההסטוריון יעקב חיסדאי. דובר שם על דמותו המיוחדת והטרגית של גורודיש, על ענייני צבא וחברה, על החיים. לא היה משעמם.
 

אייזנקוט יודע לאיזה צבא הוא נכנס, ואין לו מושג מתי ומאיזה צבא הוא ייצא. גם קודמו, רב אלוף בני גנץ, נתקל במציאות במלוא עוצמתה כשפרץ האביב הערבי והפך את החיים המסודרים-יחסית סביבנו ליורה רותחת. גנץ שינה את צה"ל שינוי עמוק ועכשיו תורו של גדי. אייזנקוט נחשב בצה"ל לאבי "דוקטרינת הדאחיה", על שמו של הרובע השלטוני של חיזבאללה בביירות שנהרס כליל בידי צה"ל במלחמת לבנון השניה. על פי התפיסה הזו, ישראל צריכה להפעיל בעימות הבא מול חיזבאללה כוח עצום בפרק זמן קצר כדי להחזיר את לבנון עשרים שנה אחורנית, "לתקופת האבן". רק כך ניתן יהיה לנהל עימות על פרק זמן מוגבל ולהשיג הרתעה.
 

אבל יחד עם הפעלת הכוח, צריכה לבוא מידתיות. צריך לדעת, אומר הרמטכ"ל, מתי להפעיל כוח, ומתי לא. הוא יודע מצוין שבסוף, הדברים נקבעים ברמת המ"פ בשטח - הג'יפ שהיה ממוגן או לא, צוות הטנק שירה את הפגז או נצר אש. כך קרה באירוע פיגוע טילי הקורנט ברג'ר, שאירע קצת יותר משבועיים בטרם נכנס אייזנקוט לתפקידו כרמטכ"ל.  אם הלוחמים של גבעתי לא היו נוהגים נכון ונחלצים מהג'יפים שלהם מיד לאחר פגיעת הטיל הראשון, צה"ל היה עלול לאבד שם עשרה לוחמים, ולא שניים, ויתכן שזה היה מאלץ את מקבלי ההחלטות בירושלים לפעולה אחרת, שיתכן והיתה מדרדרת אותנו לאירוע שיתכן והיינו עכשיו עדיין בעיצומו.
 

ביוני הקרוב צפויה לרמטכ"ל אייזנקוט פגישה ראשונה עם המציאות. תוקם ממשלה בישראל. פתאום יהיה שר אוצר עם שם מפורש. יכול להיות שיקראו לו משה כחלון. יהיה קבינט. יהיו דרישות לקצץ בתקציב. השרים יתמקמו במשרדיהם וינופפו בהצהרותיהם כדי להכריז על בואם. אייזנקוט יגלה שאין מספיק כסף לתכניות שלו - ויצטרך לחתוך ולהיפרד מחלק מהן. הוא מקווה שלא יצטרך להתרגל לשר בטחון חדש (טוב לו עם יעלון). הוא הגיע לתפקיד אחרי ארבעה תפקידים במטכ"ל ואין בקי ומנוסה ממנו במסדרונות הכוח והשלטון בישראל. הוא רוצה מאוד להצליח אבל יודע שבמזרח התיכון ההצלחה יחסית ותלויה באין סוף משתנים, אחד מהם הוא המזל. כמעט כל החלטה של מפקד זוטר בשטח יכולה להדליק את הזירה.
 

ובעוד הדברים האלה נכתבים, צה"ל פושט על בית ענון, כדי לחפש צעיר ישראלי שנכנס לשם בנסיבות לא ברורות ונעלם. מה יילד האירוע הזה? אף אחד לא יודע. אולי הוא כבר מאחורינו כשאתם מחזיקים את העיתון הזה, ואולי אנחנו מאחוריו.

2. כחלון.

הוא מתנהל עד עכשיו למופת. הוא דורש את הדברים הנכונים, הוא הפיק את הלקחים הנכונים, הוא לא מתרגש, לא מפחד, ונצמד לתכנית העבודה שלו. בסביבת נתניהו מוטרפים מכחלון. אין להם מושג מה הוא רוצה ואיך אוכלים אותו. הם לא מבינים שהוא רוצה להצליח ואין לו שום רצון להיות הגרסה המזרחית והמודרנית של יאיר לפיד. כחלון לא יוותר על מנהל התכנון ולא יוותר על ועדות התחבורה.

משה כחלון בכנס פעילים. צילום: עמית אופק

 הוא יהיה גמיש יותר בעניין ועדת הכספים. אפשר יהיה לפתור את זה באמצעות רעיונות יצירתיים (רוטציה? התחייבות בכתב להעברת כל יוזמות האוצר בעניין הנדל"ן בוועדה?). הוא לא מעוניין בכיבודים או בג'ובים. הדבר היחיד שהוא רוצה זה לקיים את הבטחותיו לבוחריו ולהצליח. הוא יודע שנתניהו לא אוהב שמצליחים יותר מדי לידו, והוא מנסה להצטייד במספיק אמצעים שיאפשרו לו לנטרל את היצר הזה, שקופץ על נתניהו בכל פעם שמישהו מרים ראש בסביבה. זה הכל.
 

אבל יש לכחלון עוד משימה קטנה, לטעמי. למרות שהוא לא רוצה להיות לפיד החדש, הוא כן. נכון לעכשיו, כחלון ירש את מקומו של לפיד כנציג ציבור שפוי, חברתי, ענייני, שהקים מפלגה בעשר אצבעות וראה ברכה בעמלו. אני מאוד מקווה שכחלון ימשיך את דרכו של לפיד בכל הקשור למספר השרים בממשלה. אנחנו נמצאים על קו פרשת מים היסטורי בעניין הזה. אם האופורטוניזם הפוליטי חסר המעצורים של נתניהו וחבריו ינצח שוב, והחוק שהועבר בקדנציה הקודמת יבוטל (שוב), זה יהיה השלב הסופי והאחרון בתהליך הגיחוך הסופני של מעשה החקיקה בישראל. זה עתה חוקקו את החוק הזה - ועכשיו יירקו עליו בשביל לחלק עוד כמה ג'ובים לעוד כמה פיות מורעבים. זה יהיה מעליב, עלוב וחסר תקווה.
 

אני מאוד מקווה שכחלון לא יאפשר לנתניהו לשנות את החוק. יש גבול לאופורטוניזם. הדרך להשגת יציבות שלטונית אינה בריפוד הקואליציה בתפקידי שוחד וכיבודי שררה. זה פתרון קל ולא מוסרי. הדרך היחידה היא לשנות את שיטת הממשל או להעביר את החוק הקובע כי ראש הממשלה הוא ראש המפלגה הגדולה ביותר, נקודה.

נתניהו צריך להקים ממשלה עם 18 שרים המחויבת על פי חוק, וכולנו צריכים להיווכח שהשמש תזרח למחרת בבוקר, גם אם כמה פונקציונרים בליכוד לא יקבלו תיק מיניסטריאלי. הגיע הזמן להשיב את כבודו האבוד של המחוקק הישראלי בכנסת ישראל. מי שחושב שלהיות חבר כנסת זו פחיתות כבוד, מוזמן ללכת הביתה.

ובינתיים, בליכוד, המסיבה נמשכת. הילולת הניצחון בבחירות שוברת מדי יום את השיאים של עצמה, ומבחינת החוגגים די בצדק. נתניהו כבר נקבר אבל נחלץ מהקבר בדקה התשעים והוא צוחק עכשיו אחרון, ובקול גדול. מה שמעניין בהתרחשות הזו הוא הסגנון. הניסיונות המסוימים להצניע את רעיית ראש הממשלה, שהלכו והתמעטו בחודשים האחרונים, הפכו למאמץ משולב להצבתה בחזית, לתפארת מדינת ישראל. היא נואמת ראשונה בחגיגות השונות, מיטב זמירי ישראל שרים לה שירי הלל, כולם מודים לה, מפארים אותה ואת המורשת שלה והופכים אותה לנכס האסטרטגי העליון שניצח את הבחירות ויביא לגאולת ישראל.
 

נתניהו? הוא נתפס כמו סוג של סרח עודף הנגרר אחרי הגברת במבוכה לאירועיה השונים. טוב, נדמה לי שאין סיבה לתפוס את בני הזוג בשמחתם. הם קיבלו את אמון הציבור (בעצם הוא קיבל, אבל מי סופר), הם יקימו ממשלה, הם ימשלו. צריך לאחל להם בהצלחה. אבל אני, קטן אמונה שכמוני, חושש שהסיפור הזה ייגמר בבכי. מי שמכיר את נתניהו וסביבתו יודע שהרגעים האלה, של הזחיחות, של שכרון הכוח, הם המסוכנים ביותר. הרגעים בהם נדמה שהכל אפשרי, הכל חוקי, יכולים לייצר מצבים קשים.
 

ראש הממשלה הבאה? שרה ננתניהו, ראש הממשלה ופאר טסי. צילום: יח"צ הליכוד
 

 שיא הגרוטסקה תואר אתמול בטורה של לילך וייסמן ב"גלובס", שציטטה גורמים בליכוד שלא שוללים אפשרות שבבוא היום גם שרה עצמה תרוץ לתפקיד ראש הממשלה. ואני אומר, בשביל מה? היא שם כבר עכשיו, לא? יש לה את כל הסמכויות, אין לה אחריות, עמיר בניון ופאר טסי שרים לכבודה ברקע. מה רע? בעצם, הדבר היחיד שחסר בחצר המלכות שמוקמת לנגד עינינו הוא ליצן חצר, אבל נדמה לי שחבר הכנסת הטרי אורן חזן מתאים לתפקיד ככפפה (של קרופיה) ליד. שיהיה לכולנו בהצלחה.