השמאל הישראלי יושב שבעה בעקבות ההפסד בבחירות. זוהי תכונה אופיינית לו. בכל פעם שהימין - שבעיניו מהווה סכנה לקיומה של ישראל דמוקרטית וליברלית - מנצח בבחירות, בבתי הקפה בצפון תל אביב יכולים לשמוע זעקות שבר כמו: ״הלכה המדינה״, ״היא נפלה בידי הגזענים״, ״סוף הדמוקרטיה״, ״אפשר לספור את הימים עד המלחמה הבאה״. מכאן קצרה הדרך לייאוש, לפסיביות מוחלטת ואף לירידה מהארץ.
זוהי גישה מוטעית. הימין ניצח את הבחירות, אך לא כבש את המדינה. סוגיית היסוד של שלום, שתי מדינות או מדינה דו־לאומית, גזענות או ליברליזם, לא הוכרעו סופית. המאבק יימשך ועל השמאל להחליט מה יעדיו ותפקידיו בשנות ממשלת נתניהו הרביעית.
השמאל ובראשו המחנה הציוני חייב ליצר מטרות וערכים שעליהם הוא ייאבק. בנוסף, עליו להגדיר את הפוזיציה שממנה ייאבק ולמנות את שותפיו. שאלת היסוד שהשמאל חייב להיאבק עליה היא זהותה של מדינת ישראל. האם היא תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית, וגבול מוגדר במזרח עם מדינה פלסטינית. זו אכן שאלה קיומית. הימין לא יוכל בשנים הקרובות לקבוע לנו זהות של מדינת אפרטהייד דו־לאומית, כי המערכת הבינלאומית לא תאפשר זאת. בהקשר זה, השמאל חייב לפעול בהקשר במספר אפיקים חשובים: קיום דיאלוג עם הגורמים המתונים המובילים ברשות הפלסטינית ובעולם הערבי, כדי לשכנע אותם שישראל, כמו העולם הערבי, מפולגת בין מתונים ובין קיצונים וכי יש לשמר את האור בקצה המנהרה. ייאוש מהסדר בעולם הערבי עלול להוביל למלחמה.
דיאלוג דומה חייבת האופוזיציה לנהל עם הממשל האמריקאי והאיחוד האירופי. לאחרונה גוברים קולות הייאוש בוושינגטון ובבירות אירופה מהמרקם הדמוקרטי הישראלי. השתייכותנו למשפחת העמים הנאורים היא קריטית לחברה ולכלכלה בישראל, וישראל הליברלית חייבת לתרום לכך.
מעל לכל השמאל חייב להמשיך גם מעמדת מיעוט בקרב הפוליטי מול הימין. הקרב על לבם של אזרחי ישראל בכנסת, בתקשורת וברחוב חייב להתנהל בכל ימות השנה, ולא רק בזמן בחירות. האופוזיציה חייבת לתרום לשקיפות פעולות הממשלה, בעיקר בהקשרי השחיתות הציבורית, החקיקה הגזענית, ניסיונות להחלשת בית הדין הגבוה לצדק, הקפיטליזם החזירי והבזבוז המסיבי בהתנחלויות.
אסור למפלגות שמאל־מרכז להצטרף לממשלת אחדות ועל ראשי המחנה הציוני, יש עתיד ומרצ לשתף פעולה. כמו כן השמאל הפוליטי חייב לשתף בקרב על נשמת אפה של ישראל את החברה האזרחית.
מאבק פוליטי הוא לא רק על שררה. יש בדמוקרטיה דרכים רבות להשפיע. הסכנה הגדולה ביותר עבור השמאל הישראלי לאחר ה־17 במרץ 2015 היא הרמת דגל לבן. זה הזמן להיאבק על דמותה וזהותה של ישראל, אולי יותר מאי פעם. שמעון פרס אמר לי פעם, בהיותו באופוזיציה: ״אנחנו היום במיעוט, אך יש לנו בן ברית אחד חשוב - העתיד״.
הכותב הוא מייסד שותף של מרכז פרס לשלום, ומייסד תנועת "יאללה מנהיגים צעירים"