אליהו ומיכאל היו החברים הכי טובים שלי בתקופת בית הספר היסודי, אף על פי שלא למדנו באותה הכיתה, וגם לא באותו בית הספר.

אליהו ומיכאל למדו בישיבה חרדית. בכל בוקר, כשהיינו עומדים בתור לשוקו וללחמנייה במכולת השכונתית, היה אוסף אותם מיניבוס צהוב ומחזיר אותם רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות. אלא שבשכונה לא קראנו לאליהו ולמיכאל בשמותיהם הרשמיים. אולי כי שמותיהם נשמעו לנו אז כילדים, כבדים מדי לגילם.

כבדים אף יותר מהלבוש השחור והפאות שהחלו לגדל כבר בגיל צעיר. עבורנו הם היו אלון ומייקל. שום משחק לא היה מתחיל לפני שאלון ומייקל ירדו מהמיניבוס שהחזיר אותם הביתה. שינוי השם ממיכאל למייקל עבר בקלות. את השם אלון המציא לאליהו אחד החברים, שטען שהוא נראה בול כמו אלון אולארצ'יק.
 
בחבורה הזאת היו חמישה בנים, והייתי גם אני, ילדה יחידה בקבוצה של פרחחי שכונה, שהייתה צעירה בשנה-שנתיים, והם בעיקר גוננו עליה. הקשר ביננו החל לאחר שפעם אחת, בדרך לבית הספר, הבחינה החבורה באיזה בריון על אופניים שעוקב אחרי. הם פוצצו אותו במכות, ומאז הפכו לשומרי הראש הצמודים שלי. אפילו הורי חיבבו אותם. אלון ומייקל היו ילדים רגילים לכל דבר, עם שטויות, בדיחות גסות, מכות והורמונים משתוללים. כשהיינו נפגשים במחבוא, בתוך השיחים בגינה הציבורית, שהיה ״המחנה״ שלנו, הם היו פושטים את הז'קט השחור, מעבירים את הפאות אל מאחורי האוזניים, ומסירים את הכיפה שהפכה עם השנים אחרי בר המצווה, גם לכובע.
 
אלון היה צעיר ממני בשנה ומאוהב עד מוות. אם יש משהו יפה בשנים המוקדמות של גיל ההתבגרות, הוא שבנים עדיין לא מתביישים לומר לך באמת את מה שהם מרגישים. הוא אמר לי שהוא חושב שנתחתן. אלא שאני, שמאז ומעולם נמשכתי למבוגרים ממני, התעלמתי מחיזוריו. ״אתה צעיר מדי״, עניתי לו מבלי לחשוב לרגע שהבעיה העיקרית שיכולה להיווצר בקשר של שני בני 10 ו-11, נעוצה דווקא בעולמות השונים שמהם אנו מגיעים.

ערב אחד, רגע לפני שאמו צעקה לו מהחלון לחזור הביתה, הוא שאל אותי אם אני מאמינה באלוהים. עניתי שכן וסיפרתי לו על האלוהים שלי ועל הביטלס. הוא מצדו הסביר לי על גמרא וזמר חסידי, ומדוע זה לא בסדר שאצלנו בבית מאזינים לתקליטים ביום כיפור.
 

אף שלא הסכמנו על דבר בענייני דת ומוזיקה, אלון הפך לחבר הכי טוב שהיה לי אי פעם. היינו נפגשים בכל יום אחרי בית הספר שלי ושיעורי ה"מתיבתא" שלו (שיעורי הגמרא, שכינוים משום מה לא יוצא לי מהראש עד היום). חוץ משבת. אז הם היו חוזרים מבית הכנסת עם הפנים בתוך הסידור, ומציצים בנו מהצד כשהיינו מנצלים את הכביש, שהיה ריק ממכוניות, כדי לרכוב על אופניים. אחרי הפעם הראשונה שאלון נתן לי יד, הוא השביע אותי שלא אספר לאף אחד. גם לא לחברים. כך היה גם אחרי הפעם ההיא שנתן לי נשיקה ארוכה על השפתיים, וברח.
 
אף פעם לא רבנו באמת בינינו, רק עם ילדים אחרים בשכונה. מלבד בזמן טקס קבוע שהיינו עושים בכל ערב פסח. אלון ומייקל הזמינו אותנו בבוקרו של כל ליל סדר לעשות ביעור חמץ. אל הטקס הזה הגיעו כל הילדים - גם הבריונים, גם הבנות, גם הגדולים יותר, שחשבו שמה שאנחנו עושים יחדיו הוא אסור. היינו שורפים כיכרות לחם בצוותא, מייקל היה מסביר לנו את משמעות הברכות, ואלון היה עובר כמו כומר מאחד לאחת ומברך אותנו במעין טקס מיוחד שהמציא. אחר כך היינו משח¬קים כולם בתופסת, ולאט-לאט מתפזרים הביתה.
 
כמה שנים אחר כך הורי עזבו את השכונה, אלון ומייקל עברו ללמוד בישיבה תיכונית. מאז יום הולדתי ה-14, שאותו חגגנו יחד והתנשקנו בסתר בקומה השלישית בחדר המדרגות, לא ראיתי אותם יותר. חלפו להם 20 ומשהו שנים עד שחזרתי לבקר בשכונת ילדותי, ומצאתי את עצמי ערב אחד עם חברה טובה בפיצרייה המיתולוגית של ציון, שהייתה בזמנו תחנת הממסר של השכונה.

לידי ישב רב שנראה מבוגר ממני, עם זקן עבה ומאפיר. לידו ישבה אישה עם שישה ילדים קטנים שהתרוצצו מסביב. הוא הביט בי ארוכות, וכשמבטינו נפגשו, הוא חייך רק עם העיניים. זה היה אלון ואולי בעצם אליהו. חייכתי אליו בחזרה, מתאפקת לא לקפוץ ולחבק אותו בהתלהבות הזאת שכה אופיינית לי כשאני מתגעגעת למישהו.

אני בטוחה שמתחת לרשמיותו המחייבת, הוא הרגיש בדיוק את אותו הדבר. אחר כך שמתי לב שעל החולצה שלבשתי היה הדפס של ארבעת הבנים. הבנים שלי. הביטלס. ״שיהיה ערב טוב״, הוא אמר בנימוס כביכול ליושבי השולחנות מסביב, וידעתי שהוא מתכוון רק אלי. ואז מתחת לכובע, כשאף אחד לא ראה, הוא קרץ לי.