פסח הוא אחד מחגי ה”דווקא”. זהו הרגע שבו החילוניות רודפת החופש מתעוררת לחיים ומחליטה לנהל מאבקים מרים על אכילת חמץ. אם בימים כתיקונם לחם הוא מצרך יסוד, הרי שבפסח הוא הופך לערך. פרוסה היא לא סתם פרוסה, היא עיקרון.
לפתע כל חילוני ש”שונא כפייה” הופך לצ’ה גווארה של האחיד. כל חילונית נהיית ז’אן דארק של הפרוס. כי מה לנו ולפרימיטיביות הזאת של לא לאכול חמץ, בגלל איזו יציאת מצרים אני צריך לסבול? והדתיים המעצבנים האלה, בגללם הילד שלי לא יכול לקחת סנדוויץ’ לפארק ואני צריך להצטייד מראש במלאי פיתות? ברגעים כאלה כל אינטראקציה עם מצה גורמת לאנשים האלה לתחושת עוול חמורה.
וכל כריך בלחמנייה שאינה כשרה לפסח שנאכל בחוץ הוא סמל לגבורה ולמסירות נפש. הנה, אני עושה מה שאני רוצה, אני לא נכנע להם, להזויים האלה. אני לא פוגע באמונותיו של האחר אלא מציב בפרונט את אמונתי. ובמקום שבו אין הכרה והבנה וקבלה של אמונה צצים חוקים והוראות. תפקידם הוא למנוע ממך, בכל מחיר, משהו שאמור היה להיפתר בין אדם לאדם. כך, למשל, הורתה עיריית עפולה לשומרים בפארק העירוני לפשפש בתיקיהם של אנשים ולאסור על מי שהביא עמו חמץ להיכנס לפארק.
הוראה לא חוקית, מטופשת, גסה ופוגענית שלעולם לא הייתה מגיחה לאוויר העולם לו אנשים היו קצת יותר מתחשבים. הרי העירייה לא סתם הוציאה הוראה כזאת. סביר להניח שבשנים קודמות אנשים הביאו איתם מספיק חמץ שבלט לעין והפריע. אבל במקום לשים שלטים שמסבירים שבחג הפסח אנחנו מבקשים מציבור המבקרים בפארק שלא לאכול חמץ בשטחו ומודים לו על שיתוף הפעולה, העירייה הוציאה הוראה. כי בארץ, התחשבות בציבור אחר הופכת אוטומטית לפגיעה בזכויותי.
וכל כריך בלחמנייה שאינה כשרה לפסח שנאכל בחוץ הוא סמל לגבורה ולמסירות נפש. הנה, אני עושה מה שאני רוצה, אני לא נכנע להם, להזויים האלה. אני לא פוגע באמונותיו של האחר אלא מציב בפרונט את אמונתי. ובמקום שבו אין הכרה והבנה וקבלה של אמונה צצים חוקים והוראות. תפקידם הוא למנוע ממך, בכל מחיר, משהו שאמור היה להיפתר בין אדם לאדם. כך, למשל, הורתה עיריית עפולה לשומרים בפארק העירוני לפשפש בתיקיהם של אנשים ולאסור על מי שהביא עמו חמץ להיכנס לפארק.
הוראה לא חוקית, מטופשת, גסה ופוגענית שלעולם לא הייתה מגיחה לאוויר העולם לו אנשים היו קצת יותר מתחשבים. הרי העירייה לא סתם הוציאה הוראה כזאת. סביר להניח שבשנים קודמות אנשים הביאו איתם מספיק חמץ שבלט לעין והפריע. אבל במקום לשים שלטים שמסבירים שבחג הפסח אנחנו מבקשים מציבור המבקרים בפארק שלא לאכול חמץ בשטחו ומודים לו על שיתוף הפעולה, העירייה הוציאה הוראה. כי בארץ, התחשבות בציבור אחר הופכת אוטומטית לפגיעה בזכויותי.
בכל אוטובוס בלונדון אפשר למצוא שלטים שמבקשים מאנשים לא לאכול אוכל שיש לו ריח חריף או להקשיב למוזיקה רועשת. “בבקשה תתחשב באחרים” לא נתפס ככפייה אלא כהיגיון בריא, כתפיסת עולם חברתית. אף אחד לא חושב שזה נגד אוכל הודי או פיש אנד צ’יפס. זה, פשוט, בעד ריח נעים במקום ציבורי. כל האנשים שמתעקשים לאכול חמץ בפומבי בפסח כי “זאת זכותי” לעולם לא יוציאו בסביבה מוסלמית בקבוק יין או ויסקי ויתחילו לשתות. אבל איכשהו כשזה נוגע לחרדים ודתיים בארץ הם מתנהגים אחרת. הם כועסים, נפגעים, הופכים את זה לאישיו, במקום להסתכל על זה כוויתור קטן כי לאחר זה מאוד חשוב. במקום לדבוק במושג “כבוד הדדי”. אתה מזמין הביתה אורח טבעוני בשבת? אז אפילו שהצ’ולנט שלך הוא מספר 1 בארץ, אתה לא נעלב שהוא לא אוכל אלא מכין לו חלופה.
העובדה שבסופר לא מוכרים מוצרים שאינם כשרים לפסח היא איוולת. יקנה כל אדם מה שהוא רוצה ויאכל בביתו או בחיק משפחתו. אבל במרחב הציבורי אין בחירה, הוא שייך לכולם. ואם אנחנו רוצים לשמור אותו ככזה, עלינו להבין שיש ציבור גדול שאם אנחנו שולפים מולו את מה שקנינו בסופר לפני החג, הוא נפגע. נכון, כשזה מגיע לאמונה, לעולם הלא מאמין ייאלץ לוותר. אבל מה לעשות, בפסח, באמת, לא מדובר על ויתור בקנה מידה של חתימת הסכם כניעה. קצת התחשבות, לא הרבה, זה כל מה שצריך. המימונה כבר בפתח. תתאפקו.