זה לא הסכם טוב. היה ניתן להשיג הרבה יותר. אבל השמיים לא נפלו ואין גם סיבה להיכנס למרה שחורה. יש פה הזדמנות לנצל את ההסכם לשיקום היחסים המקולקלים עם ארצות הברית, וחשוב מכך - לסיכול החרם האירופי ההולך ומתרגש עלינו. בעוד כולנו עסוקים בפרטי ההסכם עם איראן, אירופה צועדת בבטחה למהלך שיכאיב לכל בית בישראל. זוכרים את "בושהר תמורת יצהר"? אז עכשיו אותו רעיון, רק הפוך.



זהו הסכם היסטורי. קשה להיזכר מתי בעשורים האחרונים נחתם הסכם כולל כזה בין כל מעצמות העולם למדינה אחת, אבל הוא עדיין לא הסכם מוגמר. יש נייר מחייב, אבל כבר עכשיו ניכר הפער העצום בין הפרשנות שנותנים לו שני הצדדים. מה שפורסם באנגלית ובצרפתית שונה מאוד ממה שפורסם בפרסית.


הצרפתים פרסמו את עיקרי ההסכם בטקסט קצרצר של 231 מילים, האיראנים תרגמו אותו לטקסט של 512 מילים, ואילו במחלקת המדינה האמריקאית זה גדל לטקסט של 1,318 מילה. מעבר לפערים מהותיים בנושאים העיקריים של ההסכם, העיתונאי אמיר טאהרי ניתח ב"ניו יורק פוסט" גם את הלשון שבה הוא פורסם. מתברר שבדקדוק הפרסי, מעבר לתוארי הפועל הפעילים והסבילים המוכרים, ישנו תואר פועל לדברים שקורים מעצמם, מבלי לייחס את הפעולה למישהו. "נאקארה" - מעין תואר פועל במשמעות "אינשאללה".



בטקסט שפרסמו האיראנים, כל ההתחייבויות שלהם מתוארות בלשון הזו. "כך אמור לקרות", הם כותבים. לעומת זאת, את ההתחייבויות של המערב הם מתארים בלשון מחייבת מאוד.



המשמעות היא שההסכם עצמו נוסח בצורה עמומה, שמאפשרת פרשנויות שונות ומשאירה נושאים רבים פתוחים למו"מ על ההסכם הסופי. ג'ון קרי, בוגר לא מבריק (ממוצע 76) של אוניברסיטת ייל ושל בוסטון קולג', לא הפנים את מה שמלמדים בקורס יסוד למו"מ: לעולם תהיה מוכן לקום ולעזוב את השולחן בכל רגע. קרי לא הפסיק להצהיר שהוא את לוזאן לא עוזב בלי הסכם. שר החוץ האיראני מוחמד זריף, ד"ר מאוניברסיטת דנבר, דאג לנצל את זה כדי לסחוט מהאמריקאים עוד ועוד ויתורים.



אם ככה ינוהל המו"מ גם בשלושת החודשים הקרובים, ואין סיבה לצפות שינוהל אחרת - ההסכם הסופי יהיה גרוע עוד יותר. אבל כבר עכשיו אפשר להבין את הרעיון שעומד בבסיס ההסכם, והוא מה שבאמריקאית מכונה - "לבעוט בפחית במורד הכביש" (בעברית זה נשמע פחות טוב). במילים אחרות: להעביר את הבעיה למישהו אחר.



ההסכם, כפי שהוא כרגע, מסיג את היכולות האיראניות לאחור למשך כעשור, אבל מאפשר לאיראן להתכונן לייצור פצצה ביום שיפוג תוקף ההסכם. הוא מקפיא את רוב היכולות האיראניות למשך התקופה הזאת, אבל נותן הכרה בינלאומית לאיראן כמדינת סף גרעינית. עוד לפני שיושם, ההסכם כבר הזניק את הכלכלה האיראנית שעוד תפרח בחודשים הקרובים. הוא הסכם לא טוב, אבל הוא ההסכם שיש כרגע וישראל צריכה להתמקד בניסיון לשפר אותו ולא להתנצח עם הממשל האמריקאי.



קשה היה לזהות את הנשיא ברק אובמה בראיון שנתן ל"ניו יורק טיימס". הזעף והטינה כלפי בנימין נתניהו התחלפו בדיבור רך על "חילוקי דעות". קשה עוד יותר היה לזהות את תומס פרידמן, פעם עיתונאי חשוב ושלוש פעמים חתן פרס פוליצר, שישב מולו כמו ילד נרגש מעצם המעמד ולא העז להקשות על מושא הערצתו בשאלות נוקבות. דווקא בראיון ברשת הרדיו הציבורית האמריקאית NPR, המזוהה עם השמאל האמריקאי, העזו להקשות על אובמה ולחלץ ממנו הודאה שההסכם יאפשר לאיראן להגיע לפצצה גרעינית בסופו.



אבל בין השורות של אובמה, שהתאמץ לשווק את ההסכם כהישג למדיניות החוץ שלו, היה טמון מסר חשוב לישראל: למרות כל מה שהיה, יש על מה לדבר. ואכן יש לישראל על מה לדבר איתו. מעבר לצורך הברור לנסות להקשיח את העמדה האמריקאית בנוגע להסכם הסופי ולסכם עם ארה"ב על איך מטפלים בהפרה של ההסכם, יש עניין קיומי שרובץ לפתחנו: החרם האירופי.



אסטרטגיית תן וקח



צרפת כבר מגבשת את הצעת ההחלטה למועצת הביטחון של האו"ם שתכיר במדינה פלסטינית. אם ארה"ב תימנע מלהטיל וטו על ההצעה הזאת - ישראל הולכת למקום רע מאוד. כל מה שהאיחוד האירופי יצטרך לעשות הוא להכריז שאינו עובד עם שום בנק שיש לו סניף מעבר לקו הירוק. ברגע הזה תיעצר הכלכלה הישראלית. לא תהיה משפחה בישראל שלא תרגיש את ההשלכות של חרם אירופי על חייה. חרם כזה יחזיר את הכלכלה הישראלית 30 שנה לאחור ויגרום לעזיבה מאסיבית של הון ותעשייה.



בנימין נתניהו מבין את האיום הזה, אבל מתבצר בעמדה הצדקנית ולא המעשית. האיתות האמריקאי ברור: הם פתוחים להסכמות בנושא. אם ישראל תצמצם את הביקורת הפומבית על ההסכם האיראני ותנסה להתמקד בהשפעה שקטה, ארה"ב מצדה תגמול בווטו במועצת הבטחון שישראל כל כך זקוקה לו.



אלה יהיו שלושה חודשים קשים. ארה"ב תהיה קרועה בין התשוקה הבלתי מרוסנת של אובמה להשיג הסכם סופי עם איראן למאמץ האיראני לרוקן את ההסכם הזה מתוכן. בנוסף, בשבוע הבא יצטרך הממשל להתמודד עם הצעת החוק שתאפשר לקונגרס להטיל סנקציות נוספות על איראן. זה הזמן של ישראל להחליף טקטיקה ולהבין שנאום בקונגרס לא עוצר נשיא נחוש. דיפלומטיה שקטה, שיש בה תן וקח, יכולה להיות אפקטיבית הרבה יותר.



צריך להסתכל על ההסכם במבט מפוכח. הוא מלא מגרעות, אבל יש בו גם יתרונות, בעיקר בהגבלת יכולת ייצור האורניום באיראן ודילול ערימת האורניום שכבר נצברה. הוא נותן לישראל מרווח של לא מעט שנים לבנות מחדש את אסטרטגיית הבלימה שלה מול איראן, אחרי שהאסטרטגיה הקודמת נחלה כישלון חרוץ.



אבל בזמן שמסתכלים על איראן, כדאי לפקוח עין גם על רמאללה. מעולם לא העז מנהיג פלסטיני לוותר על כספי מסים שישראל רצתה להעביר לו. אבו מאזן חזר מוועידת שארם א־שייח מלא בתחושת עוצמה שספג מהנשיא המצרי וממלך סעודיה. העולם הערבי התעשת בשבועות האחרונים מחולשתו ונחוש להשיב מלחמה שערה אל מול הציר השיעי והציר הסוני הקיצוני, עם או בלי האמריקאים.



עם התעוזה הזאת מתכוון אבו מאזן להגיע למועצת הביטחון של האו"ם, ומטרתו להפוך את ישראל למדינה מוקצית ומצורעת. אם תמשיך ישראל במדיניותה הצדקנית והמתלוננת, דרכו של מחמוד עבאס סלולה. זו שעת רצון וזה הזמן להיות חכם.