הנוסחה לפצצה: איראן מעולם לא החליטה שהיא רוצה נשק גרעיני

אחד ההישגים הבולטים של הסכם העקרונות שהושג בלוזאן בין שש המעצמות לאיראן הוא הרחקת זמן "הפריצה לפצצה" לשנה אחת. זהו המושג שמגדיר את משך הזמן שיידרש לאיראן להרכיב נשק גרעיני, אם תחליט להפר את ההסכם. אך כיצד הגיע נשיא ארה"ב ברק אובמה, בעזרת קהילת המודיעין שלו, למסקנה זו?

לפי אותה הערכה, לפני כשנה וחצי, ערב השגתו של הסכם הביניים, איראן הייתה קרובה מאוד ליכולת להרכיב נשק גרעיני. המומחים היו חלוקים בדעתם בשאלה אם הזמן שיידרש לה הוא כמה שבועות או כמה חודשים. אך הייתה הסכמה כמעט גורפת, כפי שהציג אותה גם ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאומו המפורסם בעצרת הכללית של האו"ם בספטמבר 2012, כי איראן הייתה קרובה להפוך למדינת סף גרעינית ולהרכיב פצצה.

גם אם אין ההסכם מספק, הרי שהרחקתה של איראן משלושה־ארבעה חודשים לשנה היא בהחלט הישג שראוי לברך עליו. במיוחד משום שמרבית המומחים בישראל (כולל ראשי מוסד וראש אמ"ן בעבר) ומחוצה לה העריכו כי במקרה של תקיפה צבאית יעילה במיוחד נגד מתקני הגרעין של איראן, היא תורחק בסך הכל לשנתיים עד שלוש מהיכולת להרכיב נשק גרעיני. אז שנה בלי מלחמה זה לא רע.

אך נשאלת השאלה, כיצד נקבעת הערכה זו. כיצד אפשר לקבוע שההסכם, אם אכן ייחתם בחודש יוני, ירחיק את איראן לפרק זמן של שנה מהיכולת להרכיב נשק גרעיני?

כדי להרכיב פצצה זקוקה איראן קודם כל לכך שמנהיגיה, ובראשם המנהיג העליון, יקבלו את ההחלטה. נראה שהחלטה כזו מעולם לא התקבלה בטהרן. אך גם אם תינתן ההחלטה, היא זקוקה לידע, לטכנולוגיה, למתקנים, לציוד ולחומרים. לאיראן יש הידע (מדעני גרעין) והטכנולוגיה (אם כי לא מתקדמת במיוחד). יש לה מתקנים להעשרת אורניום, ציוד (סרכזות מדגמים שונים - ישנים וחדישים יותר) וחומר (אורניום טבעי שהועשר לרמות שונות מתחת לסף הנדרש לפצצה).

קודם הוא צריך לקבל החלטה. חמינאי. צילום: רויטרס

לא מדובר בנוסחת חישוב מדעית מדויקת, ויכולות להיות סטיות של שבועות לכאן או לכאן, אך בהחלט ניתן לעשות את החישוב. הוא תוצר של משתנים אחדים, התלוי במספר הסרכזות ובכמות האורניום המועשר שיישארו בידי איראן, ובאיכות הסרכזות.

הדבר החשוב ביותר בתהליך הרכבת הפצצה הוא הצורך להשיג חומר בקיע - 22־25 ק"ג של אורניום מועשר ברמה של 93%, או 3־5 ק"ג פלוטוניום. לאיראן אין עדיין כור (המתקן באראק עדיין בשלבי בנייה), ועל פי ההסכם, גם כשתושלם בנייתו הוא יוגבל לייצור של עד ק"ג פלוטוניום אחד בשנה - כמות שאינה מספקת לפצצה.

לעומת זאת, לאיראן יש מלאי נכבד - כ־8 טונות - של אורניום מועשר ברמה של 3.5% שיכול להספיק לה לייצור 5־6 פצצות, אם תחליט להעשירו לרמה של 93%. לפי ההסכם, רוב רובו של מלאי האורניום הזה יועבר למשמורת ולפיקוח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א). מכאן שלאיראן לא יהיה מאגר של אורניום מועשר, שיספיק לה ולו לפצצה אחת.

בלוזאן סוכם גם כי איראן תורשה להפעיל בעשר השנים הבאות רק 5,000 סרכזות להעשרת אורניום. מומחים סבורים כי די ב־3,000־4,000 סרכזות כדי להעשיר אורניום, כך שאם איראן תרצה היא תוכל לפרוץ לפצצה. אך מדובר בסרכזות מהדגם הישן, היעילות הרבה פחות, שנקראות P1 על שם פקיסטן או IR1 על שם איראן. הן יוצרו לפני כ־50 שנה ב"יורנקו" - קונסורציום לייצור סרכזות בבעלות בריטניה, גרמניה והולנד.

בראשית שנות ה־70 השתלם באחת ממעבדות הקונסורציום ד"ר עבדול קאדר חאן מפקיסטן. הוא גנב את התרשימים והתוכניות להרכבת הסרכזות והבריחן למולדתו. שם הן יוצרו ואפשרו לפקיסטן להעשיר אורניום ולפתח פצצות גרעין (אגב, לפי ביוגרפיה שכתבו שני עיתונאים על מפיק הסרטים ארנון מילצ'ן, הוא השתתף במבצע דומה לגניבת התרשימים מיורנקו, גם כן בשנות ה־70, עבור תוכנית הגרעין של ישראל). כעבור כרבע מאה, במחצית השנייה של שנות ה־90, מכר ד"ר קאדר חאן את תרשימי הסרכזות ואת ההנחיות כיצד לייצרן ולהרכיבן גם לתוכניות הגרעין של איראן ולוב.

ב־2004 הפתיע מועמר קדאפי את העולם ובכלל זה את המודיעין הישראלי, כשהגיע להסכם עם בריטניה וארה"ב על פירוק תוכנית הגרעין של לוב (והנשק הכימי שלה), ותשלום פיצוי של מיליארדי דולרים לקורבנות מטוס פאן אם, שסוכנים לוביים פוצצו מעל העיירה לוקרבי בסקוטלנד ב־1988. בתמורה הוסרו מלוב העיצומים וחודשו עמה היחסים הדיפלומטיים. במסגרת העסקה העבירה לוב ל־6MI הבריטי ול־CIA גם את השרטוטים והתוכניות לבניית הסרכזות, וגם כמה דגמים שהיו ברשותה.

מדובר כאמור בסרכזות ישנות מאוד, ויכולתן מוגבלת לעומת זו של סרכזות מדגמים חדישים יותר, שמסתובבות מהר יותר וביעילות רבה יותר. בסרכזות הישנות לא מעט מהחומר המוזן אליהן בתהליך העשרת האורניום מתנדף, ולכן דרוש זמן רב יותר להעשיר בעזרתן אורניום. הן גם מועדות יותר לתקלות.

העיתונאי ג'וליאן בורגר כתב השבוע ב"גרדיאן" הבריטי כי ארה"ב, בריטניה וישראל, כל אחת בנפרד כנראה, הקימו אתרים סודיים שבהם התקינו סרכזות מהדגם המיושן שבידי איראן. מטרת המתקנים הייתה לבדוק את פעולת הסרכזות ואת יעילותן להעשיר אורניום.

אין זו הפעם הראשונה שבתקשורת הבינלאומית דווח על בדיקות שמעורבת בהן ישראל, שתכליתן להעריך את יכולתן ותפקודן של הסרכזות האיראניות. לפני כשלוש שנים דיווח ה"ניו יורק טיימס" כי ישראל הקימה במתחם הכור הגרעיני בדימונה מתקן סרכזות מהדגם שהיה לאיראן.

על פי הדיווח, זה היה חלק ממבצע סודי לקהילות המודיעין של ישראל וארה"ב שכונה "משחקים אולימפיים", ובמסגרתו תוכנת וירוס קטלני בשם "סטוקסנט". מטרתו של המתקן שהוקם בדימונה הייתה להבין את מבנה הסרכזות, את רכיביהן, את דרך פעולתן, כדי שניתן יהיה להחדיר את הווירוס למערכת במתקן להעשרת אורניום בנתנז כך שלא יתגלה, או שיתגלה באיחור ועד אז יגרום לנזק כבד לסרכזות. על פי הדיווחים בכלי תקשורת בינלאומיים, זה מה שקרה.

על פי המאמר ב"גרדיאן", בדיקת הסרכזות מהדגם הלובי הובילה את ארה"ב למסקנה כי עם 5,000 סרכזות ישנות - ובהנחה שהן יעבדו במלוא הקצב וללא הפרעות ותקלות - תידרש לאיראן לפחות שנה כדי ל"פרוץ לפצצה", ולהעשיר את כמות האורניום הדרושה לייצור 22 ק"ג של חומר בקיע לפצצה אחת.

לפני שנים אמר לי שר בכיר כי ישראל החמיצה הזדמנות להפציץ את מתקני הגרעין של איראן, כשבארה"ב שלט ממשלו הנוח והמבין של הנשיא ג'ורג' וו. בוש. אם זה היה קורה, ואם טל קינן (ווינר) היה משתתף בתקיפה, הוא היה סוגר מעגל חיים מעניין.

קינן נולד ב־1970 בארה"ב למשפחה יהודית מווינה. אביו היה כימאי, שעבד כעוזרו של מדען הגרעין היהודי אדוארד טלר בפרויקט "מנהטן" - תוכנית פיתוח פצצות האטום שהוטלו על יפן בשלהי מלחמת העולם השנייה.

לאחר המלחמה עבר האב למיאמי, שבה נולד טל. בעוד האב עוסק בנדל"ן ומתחכך באנשי מאפיה איטלקים, הועבר טל לפנימיות יוקרתיות, שבהן גילה את זהותו היהודית ונדבק, כלשונו, "בחיידק הציוני. נדלקתי על הרעיון שיהודי לוקח אחריות לגורלו והתחברתי לישראל". הוא החל להתעניין בישראל והגיע אליה כנער לביקורים. אחר כך למד באוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון, המשיך לסיום התארים בכלכלה ובמזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב, והתגייס לחיל האוויר. הוא הטיס בשירות הקבע ובמילואים במשך כ־20 שנה 16־F והגיע לדרגת סגן אלוף, עד שפרש מהצבא ב־2010 ופנה לעסקים. כיום הוא שותף בחברת לניהול כספים בשם "קלריטי", שמשרדיה בתל אביב אך עיקר לקוחותיה בארה"ב. "אנחנו חותרים להפוך את ישראל ליצרנית של שירותים פיננסיים, כמו שהיא הפכה ליצרנית מובילה בעולם ההייטק", הוא מדגיש.

אחד מתחומי ההתעניינות שלו ושל החברה הוא משברים כלכליים בכלל ושל אנרגיה בפרט. "אנו מסתכלים על איראן במושגים של משברי אנרגיה וראינו כי יש מתאם בין צפי השוק לפעולה צבאית. שוקי הנפט מונעים יותר מביקוש מאשר מהיצע. וזאת משום שאופ"ק (ארגון המדינות המייצאות נפט), שניסה להכתיב ולשלוט בשוק, נחלש מאוד". לדעתו, בטווח הארוך מטרתה של איראן היא לעשות את מה שאופ"ק לא מצליח: להשתלט על שדות הנפט של ערב הסעודית ומדינות המפרץ ולהכתיב את מחירי הנפט בעולם, שירדו מאוד בשנתיים האחרונות ופוגעים בכלכלתה.

"אני לא חושב שאיראן תטיל פצצת גרעין אם תהיה לה", הוא מאבחן, "זהו משטר שפועל די ברציונליות. בהתחשב בנסיבות אני לא הייתי פועל אחרת. הם לא נוקטים צעדים פזיזים". לדבריו הסיכויים למתקפה צבאית, בוודאי לאחר חתימת ההסכם, פחתו כמובן. ובכל מקרה, "ברור שלישראל אין אופציה צבאית רצינית. זו לא פעולה של מטס אחד אלא מבצע של סדרה חוזרת של מהלומות אוויריות. ישראל אינה יכולה לעשות זאת".

להערכתו, בטווח הקצר לאחר ההסכם מחירי הנפט לא יעלו. אולי אף יירדו, משום שעם הסרת הסנקציות איראן תורשה להגדיל את מכסות היצוא שלה. אך "בטווח הארוך, כשהיא מדינת סף גרעינית ומתערבת בסכסוכים במזרח התיכון כדי להשיג הגמוניה אזורית, מבחינת מחירי הנפט המצב עלול להיות גרוע יותר".

קלטות לוהטות בבלקן

מקדוניה, מדינה קטנה עם נוף משגע בבלקן, שאוכלוסייתה מונה כשני מיליון תושבים, עוברת בחודשים האחרונים טלטלה פוליטית עזה, כאשר הממשלה והאופוזיציה מחליפות האשמות קשות על מעשי שחיתות, קבלת שוחד וטובות הנאה. ההאשמות מכוונות כלפי ראש המשלה, שריו, חברי פרלמנט, מפקדים בצבא ובמשטרה וראש שירותי הביטחון.

מדובר בסקנדל השחיתות הגדול ביותר בתולדות מקדוניה, וכעת גם שמה של ישראל משתרבב אליו. במסגרת חילופי ההאשמות מופצות בכלי התקשורת ובאינטרנט הקלטות סתר, שבהן נשמעים בכירים במדינה מדברים על שוחד מעסקאות שונות, שבאחת מהן מעורב בכיר לשעבר במערכת הביטחון.

במקדוניה שולטת זה שמונה שנים קואליציה בראשות מפלגת המרכז־ימין VMRO (נוצרית־דמוקרטית), בעלת הקשר היסטורי רחב למאבקי העצמאות המקדוניים לפני יותר ממאה שנים נגד השלטון הטורקי. ראש המפלגה וראש הממשלה הוא ניקולה גרואבסקי. דודו, סאסו מיכאלקוב, הוא ראש שירות הביטחון ונחשב לאחד האנשים החזקים במדינה. הוא אף מכונה "ג'יי אדגר הובר" המקדוני.

בפברואר האשימה מפלגת האופוזיציה הסוציאל־דמוקרטית כי הממשלה ניהלה תוכנית של האזנות סתר בלתי חוקיות ל־20 אלף אזרחים, ובהם כמאה עיתונאים. ראש הממשלה ואנשיו הכחישו בתוקף את ההאשמות. זוראן זאהב, מנהיג המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, ערך לפני ימים אחדים מסיבת עיתונאים וחשף חלק מההקלטות. בין השאר הוא השמיע קלטת של עשר שיחות, וחשף מסרונים ותיעוד של עשר כניסות ויציאות למדינה של הישראלי חיים הקיני.

על פי זאהב, בהקלטות נשמעים קולותיהם של מיכאלקוב, מזכירתו סווטלנה קוסטובה, הקיני ועוד שני אנשים שלא זוהו. זאהב טען עוד כי ההקלטות מוכיחות שנגבתה עמלה של מאות אלפי יורו בתמורה לרכישת ציוד האזנה מישראל ב־2011 עבור המשטרה (המשרד לביטחון לוחמת טרור). לטענתו, המשוחחים בהקלטה מתכננים כיצד לארגן את הכסף. ציוד דומה נרכש גם ב־2008. שווי העסקה כ־14 מיליון דולר. גם מיכאלקוב הכחיש את הטענות וטען כי הקלטות מפוברקות.

דוברי האופוזיציה לא ציינו מאיזו חברה בישראל שמתמחה במערכות האזנה נרכש הציוד.

גרואבסקי. הכחיש כי הממשלה ביצעה האזנות סתר ל-20 אלף אזרחים. צילום: רויטרס

הקיני היה בכיר במערכת הביטחון ולאחר פרישתו ב־1997 פנה לעסקים פרטיים בתחום הייעוץ הביטחוני. בין השאר הועסק בחברה שפועלת בתחום סחר בנשק וייעוץ ביטחוני, בעיקר באפריקה. הקיני הכחיש בשיחה עם "מעריב־סופהשבוע" את הטענות: "אני גמלאי זה שנים רבות, ואינני יודע על מה מדובר. אין לי כל קשר לכך".

יודגש כי ישראל הצטרפה ב־2009 לאמנה של ארגון המדינות המתפתחות (OECD) למניעת שוחד של עובדי ציבור במדינות זרות. ב־2012 פורסם דוח על מצב השחיתות בעולם של ארגון "שקיפות בינלאומית", שקבע כי עקב התנהלות חברות מישראל, היא מדורגת במקום ה־34 מתוך 35 מדינות בתשלום שוחד בחוץ לארץ לקידום עסקות. דוח אחר של הארגון הדגיש כי ממשלת ישראל ורשויות אכיפת החוק לא עושות כמעט דבר כדי לבער את התופעה. לאחרונה ביקרה בישראל משלחת של OECD עבור דוח שהיא מכינה בנושא.