מי שהיה לו המזל להיות בחופש בחג, לא הפסיד הרבה. מה קרה פה בינתיים? נדמה שאנחנו בסרט המשך גרוע למערכת בחירות מכוערת במיוחד, והמשך קמפיין השנאה בין שני הצדדים. אומנם הכל על אש נמוכה יותר, בגלל החג כנראה, אבל כל מחנה ממשיך לנסות לכפות את משנתו המהוללת בכל דרך, תוך שהוא דורס בגסות רצונות של ציבורים גדולים אחרים.
ישראל כץ, לדוגמה, החליט שלא תהיה תחבורה ציבורית בשבת. זו החלטה לגיטימית, אבל את רצון הציבור החילוני הוא מכנה ״מזימה של השמאל״ ומפנה את המתלוננים לבוז׳י. מהיכן העוז לענות לאזרח בבוז של תגרן בשוק? אם לצטט את נתניהו, הממשלה שתקום תהיה ממשלה של כולם, ולתחבורה ציבורית שתשרת ציבור חילוני גדול אין דבר וחצי דבר עם השמאל. גם אם ההחלטה היא שלא לקדם חקיקה כזו, לאזרחים מגיעה תשובה עניינית, ולא הפניה לבוז׳י. טוב יעשה ראש הממשלה של כולם אם יזכיר לחברי מפלגתו שהבחירות נגמרו, שהליכוד ניצח, ושמעתה הוא צריך לשרת את העם ולא את הקמפיין. די, הסרט הזה היה ונגמר.
באותה נשימה, גם המחנה הנגדי חייב להפנים שאין אפשרות להמשיך להתנהל כפי שהיה רגיל עד היום. המרכז-שמאל ממלא פיו מים נוכח התבטאויות לא לגיטימיות, במיוחד של השמאל הקיצוני. התפיסה האנכרוניסטית במחוזות מסוימים, בין אם בתי המשפט, הפרקליטות, היוצרים או האקדמיה, היא ״להילחם בימין״. אבל הדרך הזו רק מעמיקה את הפער. לא מלחמה צריך כאן, אלא שכנוע וראיית האחר שהרצון שלו שונה משלך, ועם כל הכבוד, האחר אינו רק אבו מאזן.
לדוגמה - קומץ ישראלים רעשנים שפונים לאחרונה לפרלמנטים האירופיים ודוחקים בהם להכיר במדינה פלסטינית הורסים כל סיכוי לשלום. ככל שהמגמה הזו מתרחבת והמחנה הנגדי לא מתנער ממנה באופן חד-משמעי, הוא מאבד את אחיזתו במרכז. במקביל, הימין רק מתבצר יותר בעמדותיו. כדי להשיג שלום צריך הסכמה רחבה של העם, לא ספינולוגיה של קבוצת אינטלקטואלים מתחכמים. דמוקרטיה היא אם המחנאות הזו בישראל לא תיפסק, ניוותר לא רק שתי מדינות נפרדות, אלא כאלו שמתנהלות ללא כל ביקורת לא מציאת דרכים להשפיע מבחוץ, אלא מציאת דרכים להשפיע על ידי שכנוע מבפנים.
לאחר הבחירות כולם דיברו על שתי מדינות לשני עמים. יתכן שמדינת תל אביב היא אכן מרכז-שמאל והפריפריה מרכז-ימין, אבל המצב המסוכן שנוצר הוא לא רק התנהלות נפרדת של כל ״מדינה״, אלא האמונה של כל מחנה שיש לו לגיטימציה לכל דבר. שר תחבורה אינו יכול לשלוח אזרח מתלונן לבוז׳י, בדיוק כפי שלא לגיטימי להעלים עין מעמותות שמזיקות לישראל בטענה ש״השמאל אינו מזיק״. הימין והשמאל, מתברר, יודעים להזיק כל אחד בדרכו, והמרכז סופג חבטות משניהם.
אם המחנאות הזו לא תיפסק, ניוותר לא רק שתי מדינות נפרדות, אלא כאלו שמתנהלות ללא כל ביקורת. ברגע שאתה חושב שהמחנה השני הוא מקור כל רע, המשמעות הנגזרת היא שאתה עצמך מושלם. התוצאה היא שני מחנות שכל אחד נותן לעצמו לגיטימציה לכל התנהלות שעולה על דעתו רק מפני שהשני גרוע כל כך. זה לא בריא לאף אחד.
המחנאים, כל אחד מסיבותיו, מסבירים למה הצד השני מאוס ולמה עצם המחשבה על ממשלת אחדות היא הזויה. מצד אחר - ייתכן שזהו הפתרון השפוי היחיד למדינה מפוצלת שצריכה למצוא את הדרך להתחבר בחזרה.
ישראל כץ, לדוגמה, החליט שלא תהיה תחבורה ציבורית בשבת. זו החלטה לגיטימית, אבל את רצון הציבור החילוני הוא מכנה ״מזימה של השמאל״ ומפנה את המתלוננים לבוז׳י. מהיכן העוז לענות לאזרח בבוז של תגרן בשוק? אם לצטט את נתניהו, הממשלה שתקום תהיה ממשלה של כולם, ולתחבורה ציבורית שתשרת ציבור חילוני גדול אין דבר וחצי דבר עם השמאל. גם אם ההחלטה היא שלא לקדם חקיקה כזו, לאזרחים מגיעה תשובה עניינית, ולא הפניה לבוז׳י. טוב יעשה ראש הממשלה של כולם אם יזכיר לחברי מפלגתו שהבחירות נגמרו, שהליכוד ניצח, ושמעתה הוא צריך לשרת את העם ולא את הקמפיין. די, הסרט הזה היה ונגמר.
באותה נשימה, גם המחנה הנגדי חייב להפנים שאין אפשרות להמשיך להתנהל כפי שהיה רגיל עד היום. המרכז-שמאל ממלא פיו מים נוכח התבטאויות לא לגיטימיות, במיוחד של השמאל הקיצוני. התפיסה האנכרוניסטית במחוזות מסוימים, בין אם בתי המשפט, הפרקליטות, היוצרים או האקדמיה, היא ״להילחם בימין״. אבל הדרך הזו רק מעמיקה את הפער. לא מלחמה צריך כאן, אלא שכנוע וראיית האחר שהרצון שלו שונה משלך, ועם כל הכבוד, האחר אינו רק אבו מאזן.
לדוגמה - קומץ ישראלים רעשנים שפונים לאחרונה לפרלמנטים האירופיים ודוחקים בהם להכיר במדינה פלסטינית הורסים כל סיכוי לשלום. ככל שהמגמה הזו מתרחבת והמחנה הנגדי לא מתנער ממנה באופן חד-משמעי, הוא מאבד את אחיזתו במרכז. במקביל, הימין רק מתבצר יותר בעמדותיו. כדי להשיג שלום צריך הסכמה רחבה של העם, לא ספינולוגיה של קבוצת אינטלקטואלים מתחכמים. דמוקרטיה היא אם המחנאות הזו בישראל לא תיפסק, ניוותר לא רק שתי מדינות נפרדות, אלא כאלו שמתנהלות ללא כל ביקורת לא מציאת דרכים להשפיע מבחוץ, אלא מציאת דרכים להשפיע על ידי שכנוע מבפנים.
לאחר הבחירות כולם דיברו על שתי מדינות לשני עמים. יתכן שמדינת תל אביב היא אכן מרכז-שמאל והפריפריה מרכז-ימין, אבל המצב המסוכן שנוצר הוא לא רק התנהלות נפרדת של כל ״מדינה״, אלא האמונה של כל מחנה שיש לו לגיטימציה לכל דבר. שר תחבורה אינו יכול לשלוח אזרח מתלונן לבוז׳י, בדיוק כפי שלא לגיטימי להעלים עין מעמותות שמזיקות לישראל בטענה ש״השמאל אינו מזיק״. הימין והשמאל, מתברר, יודעים להזיק כל אחד בדרכו, והמרכז סופג חבטות משניהם.
אם המחנאות הזו לא תיפסק, ניוותר לא רק שתי מדינות נפרדות, אלא כאלו שמתנהלות ללא כל ביקורת. ברגע שאתה חושב שהמחנה השני הוא מקור כל רע, המשמעות הנגזרת היא שאתה עצמך מושלם. התוצאה היא שני מחנות שכל אחד נותן לעצמו לגיטימציה לכל התנהלות שעולה על דעתו רק מפני שהשני גרוע כל כך. זה לא בריא לאף אחד.
המחנאים, כל אחד מסיבותיו, מסבירים למה הצד השני מאוס ולמה עצם המחשבה על ממשלת אחדות היא הזויה. מצד אחר - ייתכן שזהו הפתרון השפוי היחיד למדינה מפוצלת שצריכה למצוא את הדרך להתחבר בחזרה.