חודש יוני הקרוב ימלאו עשר שנים לניצחונו בבחירות של אחד, מחמוד אחמדינג׳אד, בבחירות הכלליות באיראן. איך שהזמן רץ. אחמדינג׳אד עלה, אחמדינג׳אד עשה מה שעשה, אחמדינג׳אד ירד. הרכבת האיראנית השועטת לעבר יעד שהוגדר יותר מעשור טרם זמנו של הנשיא ההוא תשלים את מסעה, אינשאללה, יותר מעשור לאחר זמנו.
גם נשיא ארצות הברית ברק אובמה כבר הודה - נאלץ להודות - שיש הבדל מהותי בין מה שעושה ההסכם עם איראן בעשור הקרוב ובין מה שיעשה לאחריו. למשך עשור איראן תהיה במרחק של שנה מייצור של פצצה גרעינית, במקרה הטוב, אחר כך יתקצר זמן ההתרעה ״באופן משמעותי״, כפי שהסבירו שני שר חוץ לשעבר, הנרי קיסינג׳ר וג׳ורג׳ שולץ, במאמר הביקורת שלהם על ההסכם שפרסם העיתון ״וול סטריט ג׳ורנל״.
לשניהם חוש היסטורי מפותח, וגם נוכחות ארוכת שנים בזירה. לשולץ ימלאו השנה 95 שנים, קיסינג׳ר הוא פרגית צעירה יותר, רק 91. קיסינג׳ר שימש כאיש המפתח במדיניות החוץ בממשלי ריצ׳רד ניקסון וג׳רלד פורד. שולץ כיהן בממשל רונלד רייגן. לכאורה, ממשלים שתפיסות עולמם הפוכות. למעשה, ממשלים שאפשר לזהות הרבה מן המשותף ביניהם - בחתירה קשוחה וערמומית למימוש מטרות יסוד אמריקאיות.
אשר על כן, המציאות העגומה של הסכם אובמה־טהרן אינה חומקת מעיניהם: במשך שנים ארוכות טענה ארצות הברית שמציאות של איראן גרעינית אינה מקובלת עליה וכי תעצור אותה גם במחיר כבד. בא אובמה והוכיח כי אין לטענה הזאת משקל אמיתי. משכה של המדיניות האיראנית - עד להגשמת יעדיה. משכה של המדיניות האמריקאית - עד לבואו של הנשיא הבא.
זו אינה תופעה חדשה, וגם לא לקות בלתי מוכרת של השיטה הדמוקרטית לעומת שיטות אחרות. קיסינג׳ר עצמו שבר מסורת ארוכת שנים כאשר היה שותף מרכזי להחלטה של ארצות הברית לקשור קשר דיפלומטי עם סין הקו־ מוניסטית. ובכל זאת, ההבדל ניכר: המהלך של ניקסון וקיסינג׳ר היה מהלך של עוצמה. המהלך של אובמה הוא מהלך של עייפות ושל חולשה.
ועוד: המהלך של קיסינג׳ר בא בסופה של תקופה ארוכה שבה נוהלה מדיניות החוץ האמריקאית על ידי אליטה על-מפלגתית, שבנו־ שאים רבים ומהותיים אפשרה המשכיות של מסורת, ערכים ויעדים. מטרומן לאייזנהאואר, מאייזנהאואר לקנדי, וממנו לג׳ונסון, וממנו לניקסון, ולפורד.
קשה לאתר במדויק את נקודת השבר. הסדקים נוצרו בהדרגה ואז החלו להתרחב. מה שברור: הדור הדומיננטי של השנים ההן, קר רוח, אליטיסטי ומתון, פינה את מקומו לדור של לוחמים אידיאולוגים יותר. וכמובן, היו לזה יתרונות רבים. רייגן היה פחות מהוסס בהגדרת רצונו לראות בסופה של אימפריית הרשע של ברית המועצות. ביל קלינטון, לא מיד ובכל זאת, החליט לרתום את אמריקה למחויבות כבדה בבלקנים למרות אינטרס אמריקאי שהיה קשה לזיהוי.
אבל חסרונה של מדיניות החוץ הקופצנית, כמעט קפריזית, ניכר גם הוא - ניכר באיראן. מי שמתקשה לשמור על רציפות במדיניות החוץ שלו מזמין יריבים לגרור רגליים בציפייה לשיפור התנאים. כמו שמנהלים ומורים גררו רגליים לנוכח הקופצנות חסרת הפשר של שר חינוך שבא להמציא את הגלגל, ולא הבין שמהלך כזה אי אפשר לבצע בקדנציה של שר אחד - כך גררו האיראנים רגליים למול ממשל אחר ממשל. כשנבהלו לרגע, כפי שקרה כנראה עם פלישת כוחות ארצות הברית לעיראק בשנת 2003, כאשר חששו שהם הבאים בתור, קפאו על מקומם. כאשר הרגישו שהתנאים נוחים יותר, עם עלייתו של אובמה לשלטון, העלו הילוך.
שש שנים לאחר בחירת אובמה, וכשנתיים לפני שיסיים את תפקידו, האיראנים הבינו שהגיע הרגע הנכון למשא ומתן. לנשיא נשאר רק זמן מועט להציג הישג. שנתיים. מבחינתו, עשר שנים קדימה הן נצח בלתי נתפס, שיש לו יתרון מובהק: העשור יסתיים רק לאחר סוף כהונתו של הנשיא הבא, או לאחר כהונה ראשונה של הנשיא שאחרי הבא (אם הנשיא הבא יכהן רק ארבע שנים). ממילא, הוא אולי מדינאי עלוב, אובמה, אך הוא פוליטיקאי ערמומי. עשר שנים יאפשרו לו לומר, במקרה של כישלון, שיורשו או יורשתו בתפקיד הוא האשם במחדל. אפשר להתחיל לספור את הימים.