רון מיברג: בוויקיפדיה כתוב ש״בנעוריו חבר לפעילות בחוגים שבקצות השמאל ולכן התגייס לגרעין נח״ל שיועד לקיבוץ הקומוניסטי יד חנה, שאליו הגיע לאחר מלחמת יום הכיפורים".
במחקר האפי שלו ״פרידה משרוליק - שינוי ערכים באליטה הישראלית״, כתב פרופ' עוז אלמוג: ״כבר מגיל צעיר סירב מיברג להיות אחד מהחבר׳ה ולצעוד במסלול הציפיות של ׳בן הטובים' הטיפוסי. כשחבריו שרו בגרון ניחר את פזמוני ׳היולה-לה' בקני התנועה, במסעות למדבר יהודה ובלעו בשקיקה את תורת הפטריוטיזם הישראלי, הוא העדיף לבלוע ספרים דוגמת ׳התפסן בשדה השיפון' ולהאזין לבוב דילן. כשהם ארגנו ערבי ׳הנה מה טוב ומה נעים', הוא היה עסוק בכתיבה ל'מעריב לנוער'.
כבר בהיותו בן 15 החל לאמץ סמלים של תרבות ׳ילדי הפרחים' (שיער ארוך, בגדים זרוקים, מוזיקת פופ ורוק), פיתח השקפת עולם רדיקלית ברוח השמאל החדש, הוציא לאור עיתוני מחתרת מחאתיים וחילק אותם בין חבריו. כאשר רוב בני השכבה שלו התגייסו ליחידות הקרביות, הוא בחר להצטרף לגרעין נח"ל פרטי (ללא זהות תנועתית) שקבע את מושבו ביד חנה, קיבוץ מיוחד במינו שהשתייך לזרם השמאלי ביותר במפה הפוליטית הישראלית, וחבריו, ובכלל זה חברי הגרעין של מיברג, סירבו לשרת בשטחים״.
כבר בהיותו בן 15 החל לאמץ סמלים של תרבות ׳ילדי הפרחים' (שיער ארוך, בגדים זרוקים, מוזיקת פופ ורוק), פיתח השקפת עולם רדיקלית ברוח השמאל החדש, הוציא לאור עיתוני מחתרת מחאתיים וחילק אותם בין חבריו. כאשר רוב בני השכבה שלו התגייסו ליחידות הקרביות, הוא בחר להצטרף לגרעין נח"ל פרטי (ללא זהות תנועתית) שקבע את מושבו ביד חנה, קיבוץ מיוחד במינו שהשתייך לזרם השמאלי ביותר במפה הפוליטית הישראלית, וחבריו, ובכלל זה חברי הגרעין של מיברג, סירבו לשרת בשטחים״.
חלק מהדברים היו ונותרו חדשות עבורי, אבל מי מסרב לקרוא על עצמו שהיה צ'ה גווארה בנעוריו. רוב העובדות עד כולן נכונות. האופן שבו הן מחוברות הוא המשעשע. מי לא רוצה ללכת לישון אהוד השמן בווילה החשמלית ברמת חן ולהתעורר צ'ה גווארה מזוקן בפסגות הגבוהות של הסיירה מאסטרה. בבסיס התיאורים הללו נמצא ההסבר להסתייגותי האידיאולוגית והפרקטית מהשמאל הישראלי. כל חיי, עד שהיגרתי וחדלתי, הצבעתי שמאלה ממפלגת העבודה. לא אנדב פרטים משום שאני מאמין עיוור בפרטיות פתק ההצבעה, אבל פעמיים שמאלה ופעם נוספת שמאלה בצומת.
חייכתי בנדיבות של ותיקים כאשר חברים לחשו באוזניי ב-17 במרץ כי הצביעו - בפעם הראשונה בחייהם - שמאלה ממרצ עד הרשימה המשותפת, כממתיקי סוד שחשיפתו כמוה כדפיקות עזות בדלת באישון לילה, קלגסים אטומי מבע, משאיות מכוסות ביריעות ברזנט והגליה לגולאגים שהקימה ישראל במדינות ידידותיות במזרח אירופה. בעיקר משום שמעולם לא עלה בדעתי להצביע עבודה, חוץ מהפעם ההיא של התקווה הלבנה הגדולה, יצחק רבין.
מעולם לא רפו לבי וידי ולא הצבעתי מרצ מכיוון ששמעתי את יוסי שריד מדבר סרה בזולת באשר אינו יוסי שריד, ונשבעתי שאף פעם לא אנשנש בחברותה ששריד ממנהיגיה. כאשר מדברים איתי על שמאל ישראלי, אינני רואה בעיני רוחי פרצוף נערי מגולח בקפידה וקול צפצפני כשל בוז'י הרצוג, אלא ישראלים נדירים וחד-פעמיים כאליעזר ״שומרניק" פיילר מיד חנה, ששמאלניות עבורם לא הייתה אופנה ולא דרך להכיר בחורות בלי חזייה, אלא דרך חיים, טבע שני ומחויבות היסטורית שעליה שילמו טבין ותקילין ומס במקור. במבט מפוכח לאחור, אין דבר שאני גאה בו יותר מהעובדה שכתבתי על ״שומרניק" פעמיים בעיתונות לגיטימית בהגדרתה, ואילו נשאלה לדעתה, לא היה בה מקום, אפילו לא עמוד, לישראלים כ״שומרניק״.
ב-26.7.1975, שלוש שנים תמימות מתאריך הגיוס שלנו, קרה נס: צה״ל מצא את תיק השירות שלי - מעטפת קרטון חום ודק גזרה שאותה העלמתי כמה פעמים מסיבות של פיקוח נפש, שלי, והגיעה בדואר ליד חנה פקודת השחרור. באותו יום נסוגתי מהמשק מבלי להפנות אליו את גבי. שבועיים לאחר מכן, ב-11.8.1975, יצאתי מפלונטר השרוולים ב-JFK אל מרק האפונה הסמיך המכונה בניו יורק אוויר והלכתי לאיבוד באמריקה. לא כמו ג'ק קרואק, אבל לאיבוד.
40 שנה לאחר מכן, ואחרי שכתבתי על יד חנה פעמים רבות וצילמתי שם חלק מטרילוגיה על הגירה, אני תוהה עדיין מה זה היה ומי היינו ומה עשינו, וכיצד קרה ששנתיים מתוך 60 נצרבו בתודעתי כשנתיים החשובות והפורמטיביות ביותר שהגדירו אותי. אני אדם שמודע למגבלותיו וכדי לענות על השאלה המטרידה גייסתי את חברי כאח לי הדי בן-עמר, שמגלם ברצף חייו ביד חנה את שחברי הגרעין האחרים לא הצליחו: לדבוק ביד חנה כל הדרך ממה שנהוג היה פעם לכנות ״הקיבוץ הקומוניסטי היחיד בארץ". זה שכרמית גיא, ההיא מהטלוויזיה שהודחה ברוח התקופה ההיא בשל הרווח בין שיניה מהגשת חדשות, קראה בספרה ״מסע ליד חנה״: ״הקיבוץ הקומוניסטי היחיד בעולם״.
40 שנה לאחר מכן, ואחרי שכתבתי על יד חנה פעמים רבות וצילמתי שם חלק מטרילוגיה על הגירה, אני תוהה עדיין מה זה היה ומי היינו ומה עשינו, וכיצד קרה ששנתיים מתוך 60 נצרבו בתודעתי כשנתיים החשובות והפורמטיביות ביותר שהגדירו אותי. אני אדם שמודע למגבלותיו וכדי לענות על השאלה המטרידה גייסתי את חברי כאח לי הדי בן-עמר, שמגלם ברצף חייו ביד חנה את שחברי הגרעין האחרים לא הצליחו: לדבוק ביד חנה כל הדרך ממה שנהוג היה פעם לכנות ״הקיבוץ הקומוניסטי היחיד בארץ". זה שכרמית גיא, ההיא מהטלוויזיה שהודחה ברוח התקופה ההיא בשל הרווח בין שיניה מהגשת חדשות, קראה בספרה ״מסע ליד חנה״: ״הקיבוץ הקומוניסטי היחיד בעולם״.
הדי בן-עמר: בתחילת קיץ 72' עמדנו רון מיברג ואני בקומה הרביעית של בית דירות צפון תל אביבי מול דלת עץ בצבע כהה. על השלט שהיה מודבק עליה נכתב ״גיורא גודיק״. זה היה סופו של מסע חיפושים מפרך, מסע שבו אני הייתי הסייר והחלוץ לפני המחנה ומיברג היה האיש המהנהן בהסכמה או מניד לשלילה. מסע שבו עברתי מגר-עין נח״ל אחד למשנהו בניסיון למצוא אחד שיתאים לשני אאוטסיידרים חברתיים על גבול המיזנתרופיה, לעבור את הצבא באופן נסבל עד סביר.
עברתי בגרעיני צופים, הנוער העובד והלומד, השומר הצעיר ופעם אפילו בגרעין בית״ר למרום הגולן, שם ראיתי שלג לראשונה בחיי. בכל הגרעינים הללו ישבו אנשים על ספסלים בצורת ח' ודנו בסוגיה חסרת משמעות כלשהי שנראתה להם הרת גורל עד שהגיע היום שבו חצי-בת-דודה רחוקה שלי התקשרה אלי ואמרה: ״אם אתה רוצה, יש הערב פגישת גרעין בבית של גיורא גודיק, כי גם הבן שלו חושב להצטרף לגרעין״ ונתנה כתובת.
דלת העץ הכבדה נפתחה, ואת פנינו קיבלה אפלולית שהופרה רק על ידי אורם העמום של נרות שפוזרו בסלון הבית ביד רחבה. על הרצפה החשופה מרהיטים ושטיח שהוזז לצד, ישבה חבורת אנשים שנראתה כהעתק של מיברג ושלי: ג׳ינס מטולאים, שיער ארוך וזקן פרא שהחל מצמח. באותם ימים כשאמרת ״חבורה של אינדיבידואליסטים״, התכוונת לחבורה של אנשים שנראו אותו דבר. ברקע התנגן ״אמא לב אטום״ של פינק פלויד ובאוויר עמד ריח מתקתק. ״מיברג, הגענו לגרעין שלנו״, אמרתי לרון והרמתי את מבטי אליו - ליד רון הרגשתי תמיד כמי שעומד בצלו של עמוד חשמל - ״בוא נשאל לאן הולכים״. מאוחר יותר הגיעה חבורה מהקיבוץ ובראשה קרצ׳י, שהיה אז מזכיר המשק.
רון מיברג: כמו למהפכנים קובנים, למהפכנים מהמוצא ההונגרי ביד חנה, הקיבוץ שנקרא על שמה של הצנחנית חנה סנש, היו שמות נורמליים שאף אחד לא השתמש בהם וכינויים ששלטו בכיפה. קרצ'י, יורגן הגדול, קטן, שפיץ, שומרניק, לאוקה ויהושע בין הרגליים.
הדי בן-עמר: ״תחשבו היטב לפני שתחליטו להצטרף״, אמר קרצ'י - גבר כבד עם אף דרמטי ורגליים מעוקלות כשל רוכב יקים - למיברג ולי בנימה רצינית. ״לקיבוץ יד חנה יש שם של קיבוץ קומוניסטי, ואם תצטרפו אליו, או לגרעין המיועד לו, כל החיים תרדוף אתכם תווית״. מעולם לא הייתי קומוניסט, אבל עם תוויות הייתה לי היכרות אישית - גם למיברג, אם מישהו עוקב אחרי הביוגרפיה שלו - כך שהמרדן שבנו התעורר מיד. ״אותנו לא יפחידו עם תוויות״, אמרנו, ״תביא, תביא את הדף לחתימה״. כך צמח לנו הזנב ונעשינו כאילו-קומוניסטים באורח זה או אחר עד יומנו האחרון.
רון מיברג: פעם ראשונה כתבתי על גרעין יד חנה ב-1981. מה שנכתב אז קרוב יותר לאמת העובדתית ומדויק יותר מטקסטים מאוחרים. אפילו הצלחתי לגרור חלק מחברי הגרעין להצטלם אצל מיכה קירשנר. הדי שכח שהפגישה נערכה בערב יום השואה. הוא אמר אז בראיון: ״בחמישה לשמונה, לפני הצפירה, הציע מישהו מהחבר'ה שלא נעמוד דקת דומייה״. הגיעה הצפירה והחבר׳ה לא עמדו. קוגי ישב על הרצפה והסביר לאירית את הסימבוליקה של עצם הקוף ב״2001 אודיסאה בחלל״ של קובריק.
מתישהו בין היאחזות קטורה למחלקת משק בברעם, שתי קדנציות שנגמרו בכי רע, נתפסו שני חברי גרעין עם חשיש ונשפטו למאסר. לארוחת ערב, שפרטיה לא היו ידועים לי קודם לכן, זימן אבי את גיסו, עו״ד צבי הדר שהיה קצין פרקליטות ראשי. בהליך שיפוטי-משפחתי מהיר הבהיר הדר לאבי - גבר שלא פחד מדבר חוץ מסמים והשפעתם הרעה - שיד חנה וסמים ירדפו אותי כל חיי. יחד זממו כיצד להפריד אותי מהגרעין ללא הרדמה. קמתי מהשולחן, לקחתי את הפיאט 850 שהייתה משותפת לאמי ולי ונסתי על נפשי. שבועות לאחר מכן לא באתי הביתה.
הדי בן-עמר: ביד חנה מצאתי את עצמי בתוך חבורה שבה לראשונה בחיי הרגשתי שייך. זו הייתה תחושה חדשה, מרעננת ונפלאה, שכמעט הייתה שווה את כל הזמן שבזבזתי בצבא ושהביאה אותי לסף דמעות כשהשירות הצבאי הסתיים ואיש איש פנה לדרכו. אם מיברג ידידי דמע בתום השירות זה היה משמחה. למיברג יש היכולת, הכישורים והמומחיות להפוך לאאוטסיידר בחבורה של אאוטסיידרים הכי מוקצה ומנודה, ואת הכישורים הללו הוא הפגין גם בגרעין תוך זמן לא ארוך יחסית.
ההיכרות עם נעמי - היום אשתו - בגרעין, רק החריפה את המצב, על אף שנעמי היא היפוכו המוחלט. ההיכרות עמה החריפה את הדברים משום שלאחר מכן רון לא היה צריך אף אחד - מבחינתו הוא ונעמי היו די והותר. עבורו לפחות. מאחר שבאותה תקופה אני עצמי שקעתי במה שאבא שלי קרא לו ״המחלבה השוודית״ - תפרשו את זה כיד הדמיון הטובה עליכם - שרשמית נקראה אולה, מצאנו מיברג ואני את עצמנו מתרחקים זה מזה ושוקעים איש בענייניו. במקרה של מיברג זה היה לנסוע לאמריקה, ללמוד קולנוע ולשנות את שמו לפרנסיס קופולה, ובמקרה שלי זה היה ללכת לאיבוד במחלבה הפרטית שלי ולא לצאת משם יותר. זה אולי לא נראה לכם כמו שאיפות לגיטימיות, אבל זה כן.
רון מיברג: מצומת בית ליד נוסעים מזרחה לעבר הקו הירוק ופונים שמאלה שלושה ק״מ לפני טול כרם. לטול כרם הייתה הגמוניה מוחלטת על קו הרקיע. בחורשת האורנים מול חדר האוכל ניצב שלט חלוד: ״חורשה זו ניטעה לזכרם של אתל ויוליוס רוזנברג, שהוצאו להורג בידי המקארתיזם האמריקאי, יוני 1953״. שנים ארוכות הייתי מאוהב ברעיון שכל בוקר חלפתי על פני השלט על הטרקטור בדרך לפלחה.
זמן רב חלף עד שהניחו לי לעלות על טרקטור. קודם ״הרומני״ עם הילוך אחד. אחר כך מאסי-פרגוסון, שהגה הכוח שלו לא עבד, ורק בסוף ג'ון דיר ירוק, הרולס-רויס של הטרקטורים. עבדתי אצל שפיץ, מרכז הפלחה, שהיה גבר אמיתי, כמו רפול קומוניסטי רק שתקן. גררנו והעברנו קווי השקיה בכותנה.
התחלנו לעבוד בחמש בבוקר והעבודה נגמרה אחרי ארוחת הצהריים, מה שהשאיר לי זמן לתנומת צהריים רצינית ולצלם סרט בסופר-8 שנשלח לפיתוח בגרמניה ושערכתי בפינת האוכל. סרט על זר שמגיע לקיבוץ והחברים תולים אותו מכף מורמת של טרקטור. את הסרט הקרנתי ליד הבריכה עם פסקול שתפרתי מ״זריחת טקילה״ של האיגלז וקטעים נבחרים מ-״Will the Circle be Unbroken״, האלבום המשולש הנפלא של הניטי גריטי דירט בנד וזקני קאנטרי. במובנים רבים הבאתי עלי את סופי. ממש הזמנתי אותו. או שהייתי היחיד שידע שהרוזנברגים היו אשמים כמו השטן ואכן העבירו סודות אטום לסובייטים, או שהשאר סירבו להודות בעובדות. הציק לי שאנשים שהערכתי נצמדו לרעיון אווילי שהוכח כשקר על ידי גדולי המומחים.
התחלנו לעבוד בחמש בבוקר והעבודה נגמרה אחרי ארוחת הצהריים, מה שהשאיר לי זמן לתנומת צהריים רצינית ולצלם סרט בסופר-8 שנשלח לפיתוח בגרמניה ושערכתי בפינת האוכל. סרט על זר שמגיע לקיבוץ והחברים תולים אותו מכף מורמת של טרקטור. את הסרט הקרנתי ליד הבריכה עם פסקול שתפרתי מ״זריחת טקילה״ של האיגלז וקטעים נבחרים מ-״Will the Circle be Unbroken״, האלבום המשולש הנפלא של הניטי גריטי דירט בנד וזקני קאנטרי. במובנים רבים הבאתי עלי את סופי. ממש הזמנתי אותו. או שהייתי היחיד שידע שהרוזנברגים היו אשמים כמו השטן ואכן העבירו סודות אטום לסובייטים, או שהשאר סירבו להודות בעובדות. הציק לי שאנשים שהערכתי נצמדו לרעיון אווילי שהוכח כשקר על ידי גדולי המומחים.
אחרי ששפיץ העיף אותי מהפלחה משום שהרסתי את התמסורת של הג'ון דיר, לקח אותי שומרניק למטע האבוקדו. מאז אני יודע שהאס הוא האבוקדו הנחשב ביותר, בהשוואה לאטינגר עם הקליפה הדקה או לפואבלו. שומרניק - שאשתו היא פנינה, האחות ופעילת השמאל המיתולוגית, ובנו הוא דרור פיילר, נגן הסקסופון הסקנדליסט שחי בשוודיה - מינה אותי לסגנו והעברתי את ימי כשאני רץ אחריו במטע, ממוקד ברגליו הרזות והמנומשות, לומד ממנו כיצד מזהים אבוקדו מוסווה להפליא וכיצד חורצים את ענפי העץ בסכין עם להב עגול שקיבלתי ממנו במתנה.
בהפסקת עשר הכין תה וקפה למתנדבים ודיברנו פוליטיקה. לא על החזרת שטחים, נושא שהיה קטן עליו, אלא על שמאל עולמי, של מי שיש להם יותר מדי ואלה שאין להם דבר. כשהייתי בא לשאול קושיות כעיתונאי, שומרניק היה היחיד שדיבר איתי. הוא הסביר לי מה חרק בקשר בינינו: ״הבעיה הייתה בתקשורת בין אנשים צעירים עם ציפיות מהחיים, הגרעין, ובין אנשים מבוגרים, חברי הקיבוץ״.
כיצד ניתן להביא לאינטגרציה לא כפויה. אנחנו, בני 20 ובני 80, הולכים לאותם סרטים ומסיבות, וזה לא נורמלי. הציפיות לגבי הגרעין היו חיוביות, אבל היו דברים בסגנון החיים, מנהגים אחרים, של עישון. החברים חששו שזה יקלקל את ילדיהם. הגרעין הגיע למשק בתקופה קשה, חלק מהציבור התייאש מהדרך, אנשים מצאו שיווי משקל וקונצנזוס. לא מרגיזים יותר. לא מעלים נושאים כאובים. בגרעין היו ציפיות שבאו למקום מיליטנטי, אבל החברים לא רצו לטלטל את הספינה.
הדי בן-עמר: מיברג לא חלם על עבודת אדמה דווקא, למעט כנושא מעניין לכתוב עליו או לעשות עליו סרט תיעודי מזווית שונה, תוך לגימה של קולה קרה, רצוי עם קרח. אז בקיבוץ הצמידו את מיברג לקטן. קטן, ככינויו כך היה. אבל בנוסף היה גם חצרן, אינסטלטור, פחח, גנן, טייח בדימוס וקומוניסט נכזב שעבד ללא הפסקה - כמה שעות שהחוק מרשה ואחר כך יותר מזה.
בקיבוץ הניחו שמיברג וקטן כל כך שונים עד שאולי ייווצר נס ויוכח שבאמת הפכים משלימים זה את זה, ומיברג יתגלה כבוב הבנאי שהעביר את חייו תחת מסווה. אגיד בתמצית שזה לא קרה. ייאמר לזכותו של קטן שעד שסיימנו את שירותנו בנח״ל והוא נפרד מרון, הוא נתן לו את אחת העצות הטובות ביותר שרון קיבל בחייו לדעתי: ״המקצוע הזה״, אמר קטן בתמציתיות, ״ובכן, הוא לא בשבילך. תבחר משהו אחר בחיים״. כקורא קבוע שלו, אני שמח שהוא עשה את זה.
רון מיברג: קטן אמר לי שלדעתו עלי ללכת ללמוד באוניברסיטה. שומרניק אמר שהגרעין היה עבורו מקור לגאווה. גאווה על זה שסירבו לשרת בשטחים, על זה שלא ויתרו על רעיונותיהם והם עדיין מוכנים להמשיך להילחם למרות שהוא, העסקן הוותיק, יודע שהמלחמה אבודה. יותר משהבנתי מה היה ומה עשינו ביד חנה, אני מבין מדוע אני במיין.