על פי בנימין נתניהו, בעקבות ההבנות בין המעצמות ובין איראן, ישראל נמצאת בסכנה קיומית, האזור כולו בסכנה של עימות גרעיני, השלום העולמי בסכנה. נתניהו הגיע לסוף העולם ופנה ימינה.
ראש הממשלה מעדיף מתקפה צבאית, אמריקאית כמובן, לא ישראלית, על מתקני הגרעין האיראניים. אלטרנטיבית, הוא גם היה מוכן להסכם מושלם שבו איראן מתפרקת מכל תשתיות הגרעין, מפסיקה להעשיר אורניום גם ברמה נמוכה, ומכפיפה את תהליך הבקרה לשנואת נפשה ארה”ב. מכיוון ששתי הדרכים הן בלתי אפשריות, יש לבחון את האופציה של הסכם דיפלומטי בקור רוח, בהתאם לתוכנו ולאינטרסים של הצדדים.
היתרון של ההסכם הוא בהאטת תהליך פיתוח נשק גרעיני על ידי איראן. למעשה טהרן הסכימה ללכת אחורה. ההסכם משאיר שנה עד פיתוח נשק גרעיני ברמות מצומצמות, בעוד שערב ההסכם (אם איראן תחליט להפר אותו) הזמן לפצצה היה שלושה חודשים. יתר על כן, מתקני הגרעין של איראן עוברים שינוי ייעוד, לעבר שימוש אזרחי. כמו כן, טהרן לא תפתח אורניום מועשר בדרגה גבוהה הנחוצה לנשק גרעיני. נקודה מרכזית היא בפיקוח ההדוק של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית - פיקוח חסר תקדים בהסכם מסוג זה.
יש גם חסרונות בהסכם. איראן שומרת על תשתיות גרעין וידע בנושא שיאפשרו לה בעתיד, אם תרצה, לפתח נשק גרעיני. גם לאחר ההסכם טהרן נשארת מדינת סף גרעינית. אם שכנותיה הערביות לא ישתכנעו על ידי ארצות הברית בתועלת ההסכם, תהליך של פרוליפרציה עלול לגלוש למפרץ הפרסי. המגרעת העיקרית בעיני מתנגדי ההסכם היא שאי אפשר לסמוך על האיראנים. איראן היא לא שווייץ. אך את זה גם יודעים מצדדי ההסכם.
עם זאת, ההסכם יכול לחזק את הגורמים הפרגמטיים בתוך איראן. בראייה מפוכחת, היתרונות עולים על החסרונות, בעיקר תוך התבוננות באלטרנטיבות. אם ארצות הברית הייתה תוקפת את מתקני הגרעין, זה היה מבטיח את פיתוח הנשק הגרעיני, תוך מעט שנים, יחד עם יצר נקמה.
הפסקת המו”מ על ידי הטלת סנקציות חריפות יותר הייתה מאפשרת לאיראן לאיים על המערב בהתקדמות מהירה יותר לעבר נשק גרעיני. טהרן תזכה לקידום כלכלי על ידי ביטול משטר הסנקציות, אבל גם זה לא בהכרח מבשר רעות. התקדמות כלכלית עשויה לשפר בעתיד את יחסיה עם המערב ולחזק את
הגורמים הפרגמטיים בחברה האיראנית.
ברק אובמה, שספג ביקורת חריפה מנתניהו ומהאופוזיציה הרפובליקנית, התגלה כמדינאי בעל שיעור קומה. היה קל ופופולרי יותר לנקוט סנקציות חריפות או פעולה צבאית. אובמה דוגל בדיפלומטיה קולקטיבית כדוקטרינה להתקדמות ליציבות בינלאומית. זהו השיגו הגדול: איראן מחויבת כעת לאמריקה, רוסיה, גרמניה, אנגליה, צרפת וסין. גם האליטות של העולם הישן מבינות שיש עולם חדש. השאלה היא האם מבינים זאת בירושלים?
הסכם אינו סוף פסוק אלא נקודת התחלה. בנקודה זו, כנראה בסוף יוני, הגורמים הפרגמטיים באיראן ובארצות הברית יהיו עם ידם על העליונה. הם יצטרכו להמשיך ולשתף פעולה למען יציבות ביטחונית וצמיחה כלכלית, יחד עם שאר המעצמות החתומות על ההסכם.
הכותב הנו מייסד־שותף של מרכז פרס לשלום