בשלב הזה של חיי אני עדיין פוגשת את רואה החשבון שלי פנים אל פנים רק פעם אחת בשנה, וברוב הזמן אני מצליחה להסתפק בהעברת מסרים ומסמכים על ידי גורם שלישי.



באופן כללי, בדיוק כמו בבנק, אני מעדיפה לנהל את כל התקשורת הבירוקרטית הזו שמעיקה על נפשי הארטיסטית דרך אמצעי התקשורת המשוכללים שלנו הכוללים כמה שפחות מגע אנושי. מיילים, מסרונים ותקשורת אלחוטית שאינה כוללת אינטראקציה, גם אם מדובר בעצם באחד האנשים היותר נחמדים שפגשתי. ״את כותבת על רואה החשבון שלך, מה, את מטומטמת?״, שאל אותי ידיד, ואני התעקשתי שזה בהקשר חיובי בלבד. אתם מבינים, זה לא הוא, זו אני. ההתמודדות המנטלית עם העובדה שאחת לשנה בחודש אפריל אני צריכה להתעורר מוקדם מהרגיל ולנסוע כמעט 40 דקות בתחבורה ציבורית מזרחה, גוזלת ממני משאבים נפשיים. אני לא מפונקת, אלא שזה קצת כמו להתכונן לחתונה משפחתית או בר מצווה שמהם רוצים להתעלם, אבל אסור בתכלית האיסור לפספס. משפחה לא בוחרים, גם התמודדות שנתית עם מס ההכנסה לא.



אם אספר לכם את כמות המחשבות שעוברות במוחי כשבוע לפני אינטראקציה המונית משפחתית, אנשים עלולים לכעוס. אבל שוב, זה לא הם, זו אני. על אף שאני טיפוס חברותי שאוהב לבלות עם חברים ולהכיר אנשים חדשים, ועל אף שרוב חברי הם בעצם אסופה של חברים של חברים שאספתי עם השנים, ישנן סיטואציות פסבדו־חברתיות, שהן כורח המציאות ושאני לא מסוגלת להתמודד איתן. אותו ידיד, שיש לו הרבה מה לומר על הטור הזה, טוען שיש לי, כנראה, סוג של חרדה חברתית. לדעתי הוא טועה, מכיוון שאני מתפקדת די טוב באירועים שבהם אני לא מכירה איש. אני מניחה שהעבודה בתחום התקשורת היא זו שגרמה לי להיות אלופת המינגלינג, גם אם זה דורש ממני לשתות הרבה יין כדי להתגבר על הרצון לעמוד בפינה חשוכה ושתבלע אותי האדמה. במחשבה שנייה, ייתכן שהוא צודק. כל עוד אני לא מסוגלת לעשות זאת בפיכחון מלא, אולי בכל זאת יש לי בעיה.



אני לא מפחדת מרואה החשבון שלי. אך המשרד שנמצא בסופו של רחוב, הממוקם על תל, גבעה או שמא מדובר בעצם בהר, גורם לי להגיע לשם בכל פעם מיוזעת, עם דפיקות לב ונשימות קצובות. ״יהיה בסדר, מה את דואגת״, הוא טורח להרגיע אותי בכל פעם מחדש, ״זה בסך הכל ביטוח לאומי, אנחנו נסתדר״. ואני מהנהנת ומבקשת כוס נוספת של מים. אחר כך השקט מסביב גורם לי לספר שוב את ההלצה הקבועה המסתכמת במשפט: ״העיקר שעשיתי את הכושר שלי היום״, כאילו שלא אמרתי זאת גם בשנה שעברה ובזו שלפניה. כמו אותו דוד טרחן שמספר שוב ושוב בעמדת לחיצת הידיים באירועים משפחתיים את 

הלצת ה״פעם בבית קברות, פעם באולם אירועים״. אני לא מבינה למה אני לא יכולה פשוט לשתוק ולתת למישהו אחר בחדר להתמודד עם השתיקה הזאת. מי אמר שאת המבוכה צריך למלא תמיד במילים, ולמה לעזאזל אני אמורה להרגיש במבוכה במשרד של רואה חשבון? תודה לאל שלפחות בדייטים אני לא עושה את זה יותר.
אני מגישה את תיקיית המסמכים, לא לפני שדפיקות הלב מתחילות להאיץ. ״את בטוחה שיש כאן הכל?״, הוא שואל בטון רציני, ואני בן רגע תוהה איך לעזאזל נתנו לי רישיון להיות עצמאית - ילדת אבחונים, הפרעות קשב ושלל ליקויי ארגון מהזן הלא קונבנציונלי. אני, החתומה מטה, מספר אישי בן תשע ספרות, להלן ״הנישום״, לא יכולה לנשום. ומה זה נישום? מהי צורתה הנקבית של המילה? מדוע מדברים איתנו בארמית כשזה נוגע לענייני מס. כדי להפחיד? ואם למישהו שם היה איזה ספק, זה מפחיד מספיק גם כשזה בסלנג. ״אני צריכה מזכירה״, אני שוב מתבדחת, ואחר כך מתקנת את עצמי ואומרת שאפשר שזה יהיה גם מזכיר. אף אחד לא צוחק, אך אני מקבלת מחמאות על הקלסר המסודר ומרגישה כמו אותה תלמידה טובה ומצטיינת שתמיד רציתי להיות.
ירדתי מהגבעה לעבר תחנת האוטובוס שתחזיר אותי הביתה, לתל אביב. הירידה תמיד מהירה יותר, אני חושבת לעצמי אחרי שמשב רוח קל כמעט מעיף אותי למטה. תוך כדי מעוף אני חושבת על החיים האלטרנטיביים שהיו יכולים להיות לי, לו הייתי מוותרת בגיל צעיר על אספירציות אמנותיות. כתיבה, תיאטרון, בולשיט אמנותי של שוטף פלוס שישים. אני מניחה שלו הורי היו מאשרים את מנת הריטלין שכמעט נכפתה עלי בילדותי, אולי הייתי דוקטור לפיזיקה גרעינית. כזו שמתעסקת רק באמנות הגרעין, חפה ממגע ישיר עם בירוקרטיה. אני אוהבת את המקצוע שלי, אני מחייכת, לא לפני שאני נשענת על עמוד תחנת האוטובוס הרותח מהשמש. ובכל זאת, לו הייתי דוקטור לפיזיקה גרעינית, היה לי בוודאי רואה חשבון שהיה מגיע עד אלי.