את המושג “דור שני לשואה” לא הכרתי, למרבה הפלא, עד גיל 20 ומשהו. בבית לא דובר עליו, וגם לא בחברת בני גילי – ילידי שנות ה־ 50 , בנים להורים ילידי הארץ, או ניצולים, בתנועה או בבית הספר – הנושא לא עלה כלל בשיחתנו. נדמה היה ששאיפתם של הורינו, ניצולי השואה, להקים כאן דור חדש של “ילדי שמש”, חף מכל תסביך, עמדה להתגשם.
אלא שאז החלו הקולות להתעורר – קולות המודעות העצמית שלנו כבוגרים מחד, וקולות של אחרים, מארצות רחוקות, מאידך. אחרי שקראתי, בגיל 20 ומשהו, ספר של בת הדור השני מקנדה שנקרא בשם הטעון “סודות מן הכספת האפלה”, הבנתי – אני לא לבד. יש עוד כמוני, ילדים רגישים שדמיינו בשקט מה עבר על הוריהם בשואה, שקראו על המלחמה באובססיביות, שנזהרו לא לשאול יותר מדי ולא לצער את הוריהם (כי הרי הם סבלו מספיק), שגימדו כל צרה וצער שקרו להם (כי מה זה לעומת מה שהוריהם עברו בגילם).
היו בינינו שנקראו בשמות ארכאיים, על שם קרוב משפחה שלא שרד; היו שנדרשו כל ילדותם לגמור הכל מהצלחת כי “אוכל לא זורקים”; אחרים היו עדים לזעקות ההורים בלילה – וכולנו דרוכים, מודעים, נושאים נטל זיכרון ותקומה מחודשת, במודע או שלא במודע.
היה זה גילוי משמעותי ומלא הקלה שגרם לי לצאת בעצמי למסע של ראיונות וכתיבה סביב הנושא, ולפרסם בתחילת שנות ה-80 כתבה על אנשים כמוני, בני הדור השני. קשה להאמין, אבל זו הייתה כתבה ראשונה בעיתונות הישראלית על הנושא, שעוררה הדים רבים.
אבל מאז, מי לא שמע על בני הדור השני לשואה? בני דורי, שהתבגרו בינתיים, עסקו בו בספרות, בקולנוע, באמנות פלסטית, שוחחו עליו עם מטפלים, ולעתים (לא תמיד) סגרו מעגל עם ההורים. הנושא הפך לכל כך מדובר ושגור עד שנעשה כמעט בנאלי. אני, מכל מקום, הפסקתי לעסוק בו ולכתוב עליו. לתומי חשבתי שהוא פשוט מוצה.
ואז נולדו הילדים, בני הדור השלישי, וגדלו, והם כותבים עבודות שורשים, יוצאים למסעות לפולין, ועוסקים בנושא – בכתיבה, בלימודים, ביצירה. והנה שוב, להפתעתי, מתעורר הנושא לחיים ולא מפסיק להדהד ולסקרן. הנכדים שואלים את סבתא שאלות שאנחנו, דור הבנים, לא העזנו לשאול: איך הרגשת כשלקחו אתכם? מתי בפעם האחרונה ראית את אבא שלך? מה היה ביום האחרון כששחררו אתכם בברגן בלזן? ואני מקשיבה מהצד, מעט מבוישת, איך זה שלא ידעתי? אבל לא העזנו לשאול כי פחדנו לצער מדי, אותם וגם את עצמנו.
בני הדור השלישי מדברים עם הורינו, דור הניצולים, באופן חופשי, אם בגלל הגיל המתקדם, אם בגלל מרחק הזמן, או בגלל הדינמיקה הייחודית בין סבים ונכדים. וכבר מותר לדבר אפילו בהומור – גם זה חלק לגיטימי בעיבוד הזיכרון, שאנחנו לא העזנו להשתמש בו בגלוי (אם כי חלקנו עשינו זאת, בסתר). נדמה שה”פילטר” של דור הנכדים יוצר שכבת הגנה, דקה אך משמעותית, מנגיעה בבשר החשוף של הדור הראשון והשני.
יש הקלה בידיעה שמשא הזיכרון שאנחנו, בני הדור השני, נשאנו על כתפינו במאמץ נפשי בלתי מבוטל עובר בהדרגה הלאה, לדור הבא, שלמרבה הפליאה אינו שוכח, ואף רוצה לזכור. אבל הוא נישא בדרך אחרת, בראש אחר – בריא יותר.