מחלת השכחה: כולם נהנים מתעשיית ההנצחה בישראל

שגרה. בכל שנה אותו דבר, מאז שאני זוכר את עצמי. ראש הממשלה נואם, הנשיא מתפייט,

אבל אף אחד ״לא שם זין״ על ניצולי השואה, כפי שטבע בלשון העברית ניצול שואה בשם מוישה תהילים־זייגער, שהמציא לעצמו כאן אישיות בשם דן בן־אמוץ עם עלייתו לישראל.

ראש הממשלה הנוכחי בכלל תותח. הוא כבר ממציא שנים. הוא כבר המציא שהוא זוכר את הבריטים (כלניות) מסיירים בחוצות העיר מטיולים עם אמו, על אף שהוריו החלו לתכנן אותו רק כמעט שנתיים אחרי שהבריטים גורשו מהארץ; הוא המציא אמירה שלפיה תקופתו כרה״מ היא השיא בדאגה לניצולי השואה. אז הוא אמר, אז הוא בדה עוד סיפור. המציאות שונה, כי אף אחד לא דואג לניצולים כפי שצריך היה לדאוג.

בתכלם חיים כאן 193 אלף ניצולים. 50 אלף מתחת לקו העוני, הגיל הממוצע 84, 66% חיים עם פחות מ־3,000 שקל לחודש, 86% חיים עם פחות מ־5,000 שקל לחודש. אבל יש כסף לטקסים ונאומים ותאורה, ואמנים שעושים כמה לירות(אין לי ביסוס להנחה הזו, אבל אני מקווה בשבילם שהם עושים כמה לירות, כדי לשמש תפאורה לקולקציה מאגם הדרעק. אני מקווה שמשלמים להם, וטוב).

כולם נהנים מתעשיית ההנצחה של הבלה־בלה. רק השכן שלי, יאנק, נאנק מכאבים בכל פעם שהוא מתכופף להרים את שקית העיתונים מחוץ לדלת. עזוב, אני אביא לך, אני אומר לו. ״לא, לא, תודה, באמת תודה״, הוא עונה בנימוס פולני. מתכופף ואז נחשפת היד המגוידת והקמוטה עם המספר עליה. ״איזה ילד חמוד, איך קוראים לך, חמודי?״, הוא מנסה ללטף את בני, שנצמד אלי בחשש. יאנק, הוא לא רגיל, אל תיפגע. ״לא, לא מה פתאום? יש לי נכדים שהם גם חוששים שנוגעים בהם״.

ואני חושב במקביל שכאשר גיא יהיה בן 10, בעוד קצת יותר משבע שנים, יאנק כבר לא יהיה איתנו. הוא נע בקושי, פיזיותרפיסט של מכבי בא לראות אותו פעם בחודש. ״נו, אתה יודע איך הצעירים. הוא בא, נותן לי דף עם תרגילים ושואל אם עשיתי את התרגילים, ואז הולך ואומר שיבוא עוד חודש. איך אני יכול לבצע את התרגילים?״, הוא צוחק לעצמו ונפרד ממני, כאשר הוא סוגר את הדלת לאט ונאנח.

יש לו פנסיה של משרד החינוך, היה מורה באורט טכניקום בגבעתיים. יש לו גם גמלה מאגף השיקום במשרד הביטחון, אחרי ששכל את בנו בקרב עם מחבלים בבקעה. הסלון הוא אתר הנצחה לבן שנפל. יאנק בודד, ומעביר את היום בניקוי התמונות של הילד והגביעים שבהם זכה בשחייה. הוא שומר את כל הכתבות על הבן, שהשתתף גם במכביה. והוא רק נאנח. והפוליטיקאים שלנו לא מפסיקים לדבר על קדושת הארץ.

הבן של יאנק היה בסיירת. לא זו של ביבי, אחרת. חינכו אותו שאסור לשקר. עם נתניהו כנראה שנכשלו בסוגיה הזו. ״הערבים נעים בכמויות אל הקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים״. כן? וואללה? בדקת? סתם שיקרת? טוב נו, התרגלנו. השבוע נפגש רה״מ עם איימן עודה, ראש הרשימה המשותפת. הוא בטח התנצל בלקקנות מאוסה. הוא פגש גם את זהבה גלאון. אני מקווה שהיא הזכירה לו את אמיל גרינצווייג, פעיל שמאל, בן לניצולת שואה, שנרצח לפני 32 שנה בעצרת בירושלים. הרוצח, זורק הרימון יונה אברושמי, כבר שוחרר מהכלא לפני ארבע שנים.

ביום הזיכרון בשבוע הבא נכבד גם את זכרם של בני המיעוטים שנפלו במערכות ישראל: 371 דרוזים, 173 בדואים ו־9 צ'רקסים. איך מתייחס כאן השלטון למיעוטים ב־67 שנות עצמאותנו אנחנו כבר יודעים. בדיוק כפי שהוא מתייחס לניצולי השואה. עכשיו יהיה חוק הלאום, וכל ערבי או אזרח שאינו יהודי יצטרך לעמוד דום בשירת "התקווה" והשורה "נפש יהודי הומייה". ממש עם בחירה אנחנו. אבל חס וחלילה שמארין לה־פן תאמר איזו מילה על בני העם היהודי, זו מיד אנטישמיות. רק ליהודים מותר להיות גזענים. למה? ככה, החכמים החליטו.

בשבוע הבא כיפוש ואני אמורים להיות ברבנות כדי להסדיר את הליך הגיור של בננו. האמת היא שאני עצבני כבר מהידיעה על הפגישה עם הדיינים. מילא המילה (ניתוח בהרדמה מלאה) והטבילה במקווה. אבל רק הרבנות קובעת מי ינתח, ובאיזה בית חולים. אני לחוץ, מדוע שלא אשכור מנתח/אורולוג (יהודי, כמובן, שלא להרגיז את הג'מעה של הרב פינטו, או עוד איזה רב פושע אחר) שהוא מומחה בתחומו. מדוע אני חייב להפקיר את העולל בידיים של רב? ומה יהיה עם שמירת מצוות בבית? אני חלש בזה, מספיק שחתכו אותי בגיל שמונה ימים, עד היום אני בטראומה.

ואיני מתכוון לעשות מהבית כוילל עם הפרדה וכל השטויות הפרימיטיביות האלה. מאחר שאני קצת מקושר, ניסיתי לקצר הליכים עם כמה מהדיירים של אגם הדרעק שאני מכיר כבר כמה שנים טובות.

"למה באת דווקא אלי? אתה רוצה לסבך אותי איתם?״.

אתה לא מתבייש? אתה נבחר ציבור, לא? אני הציבור, והבן שלי שהוא אזרח כאן הוא הציבור. מה נסגר איתך, בנאדם?

״תלך לאריה, או למוישה, הם ידאגו לך״.

שמע, אין לי פנים ללכת לאריה, אחרי שאני מזכיר לו כבר 20 שנה שהוא גנב־זכאי־צדיק־תמיד, מה קרה איתך? בלעת ליצן היום? ואיך אלך למוישה שבכל פעם שאני רואה אותו, אני שואל אותו אם הג'מעה שלו כבר שקלה את העניין הקטן הזה שנקרא עבודה, רחמנא ליצלן, או שירות צבאי. איזה תשובות אתה עונה לי?

״קוף, שחרר אותי. תבקש ממני משהו אחר, כל מה שאתה רוצה, אבל אל תסבך אותי איתם״.

בסדר, זה מה יש. הודעתי בעבודה שייתכן שלא אגיע לשידור, כי בטח יעצרו אותי על התפרעות במקום ציבורי. באמת שלא בא לי ללכת, אבל חייבים. על המקווה לא דיברתי בכלל, אני מקווה שהחליפו שם את המים בעשור הנוכחי. חבל שהילד יחטוף צהבת ביומו הראשון כיהודי. וגם לי יש עור רגיש, אז קראתי באיזשהו פירוש של איזה רב גונב דעת, שאפשר לטבול בים. זו גם סכנה בחופי ארצנו, אבל ננסה לשכנע את הוועדה, ואם לא, אז נתווכח, כי בזה אני טוב.

בינתיים גיא הולך לגן, והוא מאושר שם.

זה גן פרטי בעלות של 4,000 שקל בחודש, אז אין בעיה עם סייעות וגננות, באמת יופי של מקום. מאחר שהעלות הזו הופיעה בחיי אחרי 15 שנה, התחלתי לשוטט ברשת כדי לדעת אם מגיע החזר. שמחתי לקרוא את פסק הדין של השופט מגן אלטוביה, בעתירתה של עו"ד ורד פרי, שמכיר בהוצאות גן הילדים. זה חשוב אפעס כאשר נשים מהוות 53% מכוח העבודה בישראל.

אבל כיפוש הודיעה לי שאין סיכוי שזה יקרה לנו, ההטבה הזו, גם לא בחלק מההוצאה. כל מה שמקבלים זה משהו כמו 400 שקל בחודש. ממש מעודד את הנשים לצאת לעבוד. וכי למה? מדובר בעלות של שני מיליארד שקל, כהפסד בגביית המסים. וואו, לתת לחניוקים עכשיו מיליארדי שקלים (מחזירים עטרה ליושנה, לא?) ולממן את המתנחלים, זה סבבה. אבל להכיר בהוצאות הגן, זה ממש לא, כי זה נורא יקר.

הבת של גיסתי היא מורה שמשתכרת 4,700 שקל בחודש נטו. כדי שתוכל לעבוד היא משאירה שני ילדים בצהרון, ולכן הנטו שלה הוא בערך 1,000 שקל. זו מדינת רווחה, כך דואגים לאזרחים, כך מעודדים פריון בעבודה. אבל העיקר שהאזרחים מרוצים מאוד מהממשלה שלהם וחוששים מהגרעין האיראני. מה יש לחשוש בדיוק? אם וכאשר, תישמע צפירה אחת, וזהו. לא יהיו יותר. ממה אנשים מודאגים בדיוק. אבל עד הפצצה האיראנית צריכים לחיות, אז ממה יחיו בדיוק?

אגב אטום, ראיתי כתבה מדהימה בערוץ 10 על דליפות מכורים גרעיניים בעולם. כן, זה דולף. לנו יש כור בדימונה (לפי מקורות זרים, וכל הפלסטינים בעולם יודעים בדיוק איפה הוא) שהוקם לפני 60 שנה בערך, אם אני זוכר נכון את הספר והסרט "פצצה במרתף", שכתב וביים מיכאל קרפין. אז סביר להניח שמתישהו תהיה דליפה. אז אם אפשר להודיע לנו קודם על חשש לדליפה, כי אנחנו ממש אבל ממש לא סומכים על השלטון שלנו, שידאג שלא תהיה דליפה.

במסגרת הקוממיות שלנו, הוחלט בעם שמכבי ת״א בכדורסל מייצגת את המדינה. לא מבין איך קבוצה שיש בה שני ישראלים שנולדו כאן, עולה חדש למטרת פרנסה, אחד גר ואחד מתאזרח, נקבעו כקבוצת הייצוג שלנו. אז מה זה נבחרת לאומית בכל תחום בספורט? כלום ושום דבר? כנראה.

בקרב עם כיפוש כבר הפסדתי, היא תוצר של הרעלה וסימום חושים טלוויזיוני של הערוץ הציבורי, שנתן למכבי גרושים בכל שנה. רק שבעה מיליון דולר, כדי לבנות מועדון. את המשחק עם אלבה ברלין ראיתי אצל רמבו, חבר יוצא קיבוץ. הייתי בעד אלבה.

"קוף, אתה ממש מאוס, לעודד קבוצה גרמנית?״.

קודם כל, אני לא מעודד, רמבו, ואלבה מעניינת אותי כמו עוד רקטום. אני בסך הכל נגד מכבי, מותר עדיין? לקבל מתנות כמו צוללות מאנגלה מרקל זה מותר? וכמה גרמנים יש בדיוק באלבה?

"בסדר, בסדר, אתה מאוס. מכבי מייצגת אותי".

אני לא מאמין שאני שומע את זה מקיבוצניק. איך זה קרה לך? מתי הורעלת? למה לא דיווחת כשעוד אפשר היה לטפל בזה?

האמת, אלבה סתם קבוצה, לא שמכבי זו אימפריה. אבל כאשר הם ניצחו החלו אצלי התקפי חרדה שסימפטום מילאנו מהשנה שעברה עלול לחזור. זה היה קשה לעיכול, וכל הטלפונים האלו מראשי ממשלות לדורותיהם תמיד הבחילו אותי. אז לקראת המשחק הראשון עם פנר/אולקר הצעתי לכיפוש שאהיה בייביסיטר על גיא, כדי שהיא תוכל לצאת. זו הייתה טעות אסטרטגית איומה, כי אם פעם אחת התנדבת, תגויס תמיד.

ולמי שחי לפי ההנחיה: אל תסרב ואל תתנדב, צפויות בעיות. בכל מקרה היא שמחה מאוד והבטיחה לי שזה לא יעזור, מכבי תנצח. כל ה״פרשוינים״ הבטיחו גם שיש חשיבות למסורת, למכבי יש מסורת, לטורקים ממש לא, וגם אלוהים צהוב בכדורסל. מפחיד למדי.

המשחק החל בשליטה של מכבי, והסיגריות נפלו לי מהיד, כאילו לקיתי בפרקינסון. גם הטלפון של אהרל׳ה, ״תביט על סופו. זו גניבה ממעביד, האיש הזה. מה הוא עושה כאן חוץ מלאכול, תסביר לי״, ממש לא הרגיע אותי. עם כל הביטחון בלהקה של ז'ליקו אובראדוביץ', מכבי טרפה את הפרקט. פארגו נראה כמו אחד שמחפש ג'וב בטורקיה במחצית הראשונה, וברבע השלישי מכבי הוליכה ב־11 נקודות. הגרון שרף לי מהעישון, איבדתי את התיאבון. אבל אז בא שכר לעמלי, כל התפילין ששניאור החב״דניק כורך סביבי, ואומר את התפילה בשבילי, הצדיקו את עצמן. כולם חזרו למציאות, הטורקים ביתרון 0־1 בסדרה.

אמש היה המשחק השני, אני מקווה שלא היו טעויות ופנר/אולקר כבר מוליכה 0־2, ותגמור עניין ביד אליהו.

בקיץ תתמודד נבחרת ישראל, שבאמת מייצגת את המדינה באליפות אירופה. אני מניח שהעם לא ינהר למשחקים של הנבחרת, שהיא באמת אנדרדוג מול ספרד וצרפת, על אף שיהיו בה גם שחקנים של מכבי תל אביב. הערכים כאן השתנו, הסגידה של הציבור בכלל והפרוות והרולקסים בהיכל הספורט בפרט הם נושא למחקר סוציולוגי. הציבור מקדש את הממון ולא סופר את הלאום. אומרים שפעם היינו אור לגויים, היום הגויים הם האור שלנו. עגל הזהב לא עוזב אותנו ממעמד הר סיני. זה הדנ״א שלנו.

ביום שלישי נציין את יום הזיכרון לחללי צה״ל וחללי פעולות האיבה. מספרם מתעדכן מדי שנה ומקיף את כל השכבות בציבור. החרדים (לצורך הסוגיה הזו, אני נמנע משימוש בכינויים) בזים למועד הזה, החשוב בעיני רבים הרבה יותר מכל החגים היהודיים, כולל קדושת יום כיפור. הגיע הזמן, אחרי 67 שנים, שהמגזר הזה, שממומן רובו ככולו על ידי הציבור שאינו חרדי, יפסיק לבוז ויכבד את הנופלים והקורבנות בעמידת דום לזכרם, כדי שנזכור על איזה דם נבנתה המדינה הזו, ובאיזה דם אנחנו משמרים את קיומה כאן.

זה כל מה שאני מבקש מראשי העדות החרדיות, ונציגי החרדים בכנסת. לשכנע את הציבור שלהם לכבד. הלוואי שראש הממשלה שלנו, בעצמו בן למשפחה שכולה, יבקש ויפציר מהחברים ליצמן וגפני לעשות את כל שביכולתם להשפיע. המשפחות השכולות, הפצועים והנכים, הלוחמים שהצליחו לחזור מהתופת, לא ראויים לבוז ולחילול הקודש של הנופלים והקורבנות.

אז במחילה, פעם אחת, פעם ראשונה שנהיה ביחד, רק לשתי דקות. מה כבר ביקשתי?