כל נסיעותי בעולם הנסיעה היחידה ואחת המרתקות שלא כתבתי עליה הייתה לווייטנאם. בזיכרוני נעוצה תחושת החמצה קשה שמנעה ממני את שאינני נוהג לעשות: להיות,

לחוות ולא לדווח. שהותי בווייטנאם, בעיקר בהו צ'י מין סיטי, לשעבר סייגון, הייתה קצרה ובהולה מדי. היא הייתה בחברת פושטקים שבאו לעשות בווייטנאם את שהם עושים בבירות עולם אחרות עם נערות יפות ופנויות הרחוקות אלפי קילומטרים מנשותיהם החו־ קיות תמורת חופן באטים (המטבע הווייטנאמי).

התרוצצות בולמוסית בשוק מפורסם שבפאתיו שואבים אטריות מבושלות בתבלינים ירוקים ריחניים וכוסברה בראשם. נסיעות אפופות אדי דלק בסיקלוס וטוק־טוקים מיושנים, ריקשות עם מנוע של טוסטוס שחילצו מנוסעיהן נחרות צהלה קולוניאליסטיות. בילויים ליליים שבתחילתם השתתפתי בסביאה נטולת מגבלות וסרת טעם של קוקטיילים מתוקים מדי ומנות גדולות של וויסקי סינגל מאלט בן 16 ומעלה ושלקראת סופם ועליית המדרגה למימוש מיני ועתיר פנטזיות המתקשרות במעבה הליבידו של הגבר הישראלי עם נערות דקות המפרנסות את משפחתן תחת השגחתה חמורת הסבר של מדאם שהתקינה להן תותבות סיליקון היכן שבמקור היה להן חזה נערי קטן, נפרדתי מחברי לטיול בדרום־מזרח אסיה ופרשתי לחדרי הנוח במלון ״קאראוול״.

בשיטוט ההזוי ברובע ההיצע המועדוני והמיני נתקלתי בחבורות של גברים אמריקאים בני גילי ויותר שבשיחות חטופות איתם הבנתי ששירתו בווייטנאם כחיילים במלחמה שהתחילה ב־1965 והסתיימה בפינוי החפוז של אחרוני האמריקאים מגג השגרירות באמצעות מסוקים אל ספינות מלחמה שעגנו במפרץ באפריל 1975. כמו תמיד ממהרים חיילים אמריקאים לשוב לזירת הקרב שבה איבדו חברים יקרים או חלקי גוף בנסיבות שהן שילוב של געגוע חסר פשר למקום שהדיח אותם מאנושיותם וגבה מהם מחיר כבד בתסמונת פוסט־טראומטית לצד תשוקה יוקדת להמשיך ולזיין לאויב לשעבר את הצורה, כפי שהם עושים בגרמניה, ביפן ובאתרי קרבות אחרים.

לא כתבתי מילה על הביקור בווייטנאם, משום שראיתי הרבה אך לא ראיתי דבר. אני ודאי אחד הישראלים היותר בקיאים במלחמת וייטנאם. היא מסמלת עבורי את כל מה שטוב, רע ומכוער באישיותו של האמריקאי שאיתו בחרתי לחלוק את שארית חיי; אישיות שבה דנו ושאותה ניתחו באזמל חד הוגי דעות גדולים ממני, כמו גרהם גרין בספרו ״האמריקאי השקט״ ולארי מקמרטרי ב״יונה בודדה״ ועיתונאים בעלי ראייה פריפריאלית נדירה ויכולת ניתוח מופלאה כניל שיהאן, דיוויד הלברשטאם, פיטר ארנט והצלמים טים פייג' ושון פלין, בנו של כוכב הקולנוע ארול פלין, שנעלם בקמבודיה ב־1970 ומאז לא נראה שוב, לצד חיילים שלקחו חלק בזוועות גדולות כפי־ ליפ קפוטו וטים אובריין, שהפכו את ניסיונם הצבאי לספרות מלחמה מהמעלה הגבוהה ביותר.

לא תשמעו חייל אמריקאי בוגר וייטנאם קורא לסייגון בשמה החדש מיום הכיבוש בידי כוחות הצפון, ואם ניצבתי ובטני מתהפכת מול שברי מטוסי קרב, טנקים שרופים וחלקים מפויחים של מכונת המלחמה האמריקאית שלעולם לא יתחברו יותר, קצרה בינתי מלרדת לסוף דעתם של האמריקאים שהשאירו חברים כה רבים, גם הם בחלקים שלעולם לא יתחברו שוב, בשדות האורז הבוציים, בכפרים הקטנים עם בקתות הקש וברשת המנהרות המסועפת ששירתה את הווייטקונג בהבסת הכוחות שבאו להציב חומה של ערכים דמוקרטיים בדרכו של המכבש הקומוניסטי שפניו דרומה. כמו שאומר שר ההגנה באותם ימים רוברט מקנמרה בסרט המצוין ״Fog of War״, לאמריקה לא היו שאיפות קולוניאליסטיות בווייטנאם אלא הסתבכות אמריקאית קלאסית נוספת. בתחילתה היו בשטח בימי הנשיא קנדי כמה אלפי יועצים, המונח המקובל לאנשי CIA, ובשיאה תחת ניקסון כחצי מיליון חיילים מאצולת הקרב האמריקאית.

בערב התפרקדנו על הספות הנוחות בקומת הגג של מלון ״קאראוול״, שבקומה העשירית שלו הות־ קנה השלוחה הווייטנאמית של ה״הארד רוק קפה״, כאשר בבר הנקרא ״סייגון, סייגון״ על הגג, ניגנה להקת רוק וייטנאמית עם גיטריסט שלא היה קלפטון את ״bama ״ של לינרד סקינרד,

מבכירות להקות הרוק הדרומיות שהואשמה בגזענות ובשנאת האחר גם כאשר יצאה חוצץ נגד המושל ג׳ורג' וואלאס. באמת? Sweet Home Alabama?

בימים חיפשנו משהו טוב לאכול. אין כמו אוכל וייטנאמי במיטבו מבחינת חדות טעמו, ייחודו וחריפותו. אבל היכן שפניתי, בגינות קטנות, פארקים שהתקנתם לא הסתיימה ומקירות בניינים ניבטה צהלת הניצחון הגדול בדמות שברי ציודו של הצבא האמריקאי הנמלט, גרפיטי באנגלית וציורי דיוקן של הו צ'י מין, האידיאולוג של הניצחון שבצעירותו התכוון להיות שף ולא מי שגירש את המעצמה החזקה בעולם

מארצו. בתוך ההמולה הקקופונית הזאת, בין חיוכי המאמא־סאן מעל הווק הרוחש והמבטים העוינים של הצעירים המאוגדים בכנופיות אלימות, בטבור זיעת הזימה של גברים אמריקאים מדיפי טסטוסטרון ותנועת הטוסטוסים, הטוק־טוקים והמכוניות המעשנות ממודלים צרפתיים עתיקים, הבנתי כי אינני מבין דבר.

כך ישבתי, כמי שנתקף בשיתוק גפיים, מול הלפטופ השותק ומסכו פעור כלועו של הכריש מ״מלתעות״, ולא עלתה ממני ולו מילה אחת. היכנשהו במחשב, החמישי שלי לפחות מאז, יש קובץ הקרוי ״וייטנאם1״ ובו 200 מילה חסרות פשר. זה היה המקסימום שהצלחתי לסחוט מעצמי כדי להוכיח שלא לקיתי דווקא בסייגון במחסום כתיבה בנוסח הנטר תומפסון, שהדרך היחידה לפרוץ אותו היא לשקר הרבה, להתמסטל כהוגן ולספור את בקבוקוני האלכוהול הקטנים מהמיני־בר שהיו מפוזרים על השטיח. סמים לא הייתי צריך לקנות. הבאתי מהבית. ממיטב הפרמקולוגיה של תרו. מגשים של עשרה כדורים נרקוטיים בשם פרקו־דן. שזה מה שחיילים אמריקאים רבים מדי נטלו כדי לנטרל ולצלוח את התופת שנקראה וייטנאם, שהת־ בוסה הייתה רשומה על מצחה טרם שנורתה הירייה הראשונה. 

 


אישה מתחננת לחייל אמריקאי. צילום: Photo 12 Contributor
 

הסטטיסטיקה של מלחמת וייטנאם שנויה במחלוקת אבל גם גרסותיה השונות מספרות את הסיפור. בין השנים 1965 ל־1975 נהרגו 58 אלף חיילים אמריקאים בדרום־מזרח אסיה. לאמריקה היו 304 אלף פצועים ש־75 אלף מהם נותרו נכים. לצבא דרום וייטנאם שלחם לצד האמריקאים (או ההפך) היו 254 אלף חללים ו־783 אלף פצועים. צבא צפון וייטנאם והווייטקונג איבדו 1.7 מיליון חיילים, ו־300 אלף מוגדרים עדיין כ״נעדרים״. כ־65 אלף אזרחים צפון וייטנאמים נהרגו בעיקר מהפצצות אוויר אמריקאיות. בספירה הסופית שנערכה אחרי תום המלחמה עמד מספר האזרחים המתים על 1.2 מיליון. הנתון המספרי הסופי שאליו הגיעו מומחים בבית הספר לרפואה בהרווארד בשנת 2008, היה 3.8 מיליון חללים, חיילים ואזרחים בשני הצדדים.

הסיפור האמיתי נותר צרוב בתודעת מי ששירתו בווייטנאם. נערים אמריקאים שנשלפו משגרת חיים חיונית ותוססת כל כך בשנות ה־60 או מי שהתנדבו ונשלחו למחזורי שירות בני שנה שבסופם חזרו הביתה על רגליהם או בארונות. חיילים שלא ראו את האויב שירה לעברם. שטמן להם מלכודות מוות מתוחכמות. שיצא מתוך הלילה להתקפות שבהן לא היה אפשר לזהות את הכוחות התוקפים ולא לפגוע בהם. זו הייתה מלחמה מסויטת, הזויה וסהרורית שהונצחה בסרטים וספרים רבים כל כך, עד שאין צורך להשקיע מאמץ בניסיון לתארה. קופולה, סטון, דה פלמה, צ׳ימינו ואחרים הנציחו אותה, כל אחד לשיטתו ועל פי עמדתו הפוליטית, יותר טוב מכל עיתונאי שכותב עליה מהשולחן הבטוח בביתו ממרחק של 40 שנה ממנה.

זאת הייתה מלחמה שהתנהלה על מסכי הטלוויזיה בבית בשידור ישיר והנחילה את הסיוט המתגלגל של שיקול דעתם השגוי של ארבעה נשיאים אמריקאים עד נקודת השבירה, ב־1968, השנה שבה מלאו הרחובות באמריקה בהפגנות מחאה סוערות ואלימות נגד המלחמה והציבה את הממשל מול מציאות חדשה; לנהל מלחמה אלימה, קשה וחסרת תוחלת שלא היה שום סיכוי לנצח בה ועשתה מה שעושות מלחמות מסוגה והוציאה את החיה שבחייל ואת הבהמה שבאדם.

זאת הייתה השנה שבה חזר וולטר קרונקייט המיתולוגי, מגיש חדשות הערב של CBS מווייטנאם ופסק בסגנונו הלא מתלהם שבמלחמה הזאת אי אפשר לנצח ושפך דלי של מים צוננים על ראש חובבי הסכסוכים המדממים. עם הגב לקיר ואקדח לרקה, הספר הטוב ביותר שנכתב על מלחמת וייטנאם הוא עדיין ״Dispatches״ מאת מייקל הר, אקורד נדיר ודק גזרה של מי שהיה שם ושכב בבוץ, שספרי המלחמה הטובים של ג'יימס ג'ונס, נורמן מיילר והלברשטאם מחווירים לידו. מה שמוזר ואולי מובן מאליו, שבשנת 1985 רכשתי את זכויות התרגום שלו לעברית והתעקשתי על הוצאתו לאור בישראל בשם ״שדרים מווייטנאם״. ספק אם הוא נמכר ב־500 עותקים ולעתים נדמה לי שאני היחיד שהספר נמצא ברשותו, אף על פי ששעה שהתכוננתי לכתיבת שני הפרקים על וייטנאם לא מצאתי אותו, כפי שקורה למי שנדמה להם שהפריטים היקרים ביותר ללבם מצויים בהישג יד עצלה.

גרסתו של הר למלחמת וייטנאם חשובה בעיני, משום שההיבט הפטריוטי של אישיותו אינו עומד בדרכו לתאר את האופן שבו המפגש הצמוד והקטלני עם הווייטקונג, פורר את גולשי הגלים צרובי השיער, את הצעירים השחורים מהגטאות ואת בני החוואים ממישורי התבואה של המערב התיכון, למולקולות הקטנות ביותר של אישיותם הלא מוגדרת עדיין והקים במקומה, לזמן קצר בלבד, רוצחים חסרי נשמה ושיקול דעת מהזן הגרוע ביותר. כמו אלה, ש־25 שנה קודם לכן טענו להגנתם כי מילאו פקודות ועשו את שהורו להם לעשות. במלחמה שבה אינך יכול לראות את האויב אתה ממציא אויב שניתן לראותו, בעיקר אזרחים, ומכלה בהם את זעמך על חבריך שמתו בזרועותיך. את הנקמה באויב המיטו הנערים הללו שהאזינו לדלתות, לסטונס ולנערי החוף על זקנים, נשים וילדים פעמים רבות מבלי שמקרי הטבח הנוראים הללו נחשפו, נחקרו או הגיעו לידיעת הציבור. 

בהסתערות האחרונה ב־1975 חתכו הצפון־וייטנאמים את הדרום כמו להב של גיליוטינה. הם הסת־ ערו בחטיבות ממושמעות ונחושות של טנקים שהיו מעוררות את קנאתו של גנרל פאטון. המלחמה שלא נראתה חלק מהזמן הסתיימה כבליצקריג גרמני שאמריקה נמלטה ממנו כשהיא משאירה את בני בריתה לגורל אכזר. עשרות מסוקים עמוסים לעייפה צנחו לים כזבובי חורף שמנים. פליטים שנצמדו לכני נחיתה ולגלגלים של מטוסי תובלה, נמחצו למוות כאשר הגלגלים נסגרו. מתישהו במהלך המלחמה הפכו אבירי החירות והדמוקרטיה למפלצות שהתחברו לישות האפלה והרצחנית החבויה כנראה בכולנו ומחפשת הזדמנות לומר את דברה ולו לרגע קטן בלבד. מתוך החשכה הזאת נולד הטבח במיי־לאי, זה המסייט את תודעתה של אמריקה עד היום, בעיקר משום שאמריקאים תופסים עצמם כאנשים טובים והגונים, הורים מיטיבים וילדים נאמנים להוריהם ולא כמפלצת הבו־ קעת מגופם כמו הנוסע השמיני.

אלמלא העיתונאי סימור הרש, ״סיי״ בפי חבריו, לא היה מגיע הטבח במיי־לאי לתודעה האמריקאית. בשנותי במיין אני נמצא בקשר מזדמן עם סיי. מיילים ספורים בשנה. עדכונים ואמירות על אמריקה וישראל. בהתחלה ניסה סיי לפתוח עבורי דלת לתקשורת האמריקאית, אבל הוא עצמו אינו מחביביה, משום שהוא עיתונאי הנשרף באש אמת אישית ולוחמנית ומסתכסך לעתים עם עורכיו. הוא היה כתב של ה״ניו יורק טיימס״ ושל ה״ניו יורקר״, והעובדה שהוא אומר דברים טובים על דיוויד רמניק עורך ה״ניו יורקר״, אינה סותרת את המחלוקות ביניהם.

את הסיפור על הטבח בכפר מיי־לאי הדליף לו אחד החיילים המצפוניים שהיה בשטח בשעת מעשה, והרש עבד על החומרים כפרילאנסר. כאשר הרגיש שיש בידו כתבה ראויה לדפוס, יצא לחפש לה אכס־ניה. כמה לא מפתיע שעיתונים נחשבים כ-״Life״, ״Look״, ה״ניו יורק טיימס״ ואחרים סירבו להדפיס אותה. זה היה סיפור מהסוג שמקובל לומר עליו שלא יעלה על הדעת. לא יעלה על הדעת שגדוד חיילים אמריקאים ילקו בטירוף רצחני ויטבחו באופן המתחרה בנאצים ב־500 זקנים, נשים וילדים בשיטות שהשטן טרם סיים לכתוב את המדריך המלא עבורן.

סיי היה העיתונאי היחיד שהתעקש למצוא ולראיין את סגן וויליאם קאלי (Calley), הקצין הצעיר שקיבל כרוחה וכלשונה את פקודתו של מפקדו קפטן ארנסט מדינה ״לירות בכל מה שזז״ והורה לחייליו לפתוח באש על האזרחים המבועתים ואף נתן דוגמה אישית בסדרת הריגות מזעזעת במו ידיו, כדי שיבינו למה כיוון המפקד. השאלה כיצד חבורה אמריקאית טיפוסית מכל צבעי הקשת של כור ההיתוך האתני לא חשבה לרגע קט כי הפקודה שקיבלו הייתה בלתי חוקית בעליל והתנוסס מעליה דגל שחור של שיקול דעת מוטעה, הגיעה לדיון שנים אחרי האירוע.

״צ׳רלי קומפני״ הייתה יחידה מוכה, מושפלת שספגה אבידות, ואחרי שהלעיטו אותה במודיעין שלפיו שרץ האזור המכונה פינקוויל ובו ארבעה כפרים קטנים, חטיבה בהרכב מלא ומצוידת היטב של הווייטקונג, היא לא התעמקה בשאלה אם היא יורה צרורות ארוכים מ-60־M בנשים וילדים. באותו יום אומלל ב־16 במרץ 1968, כולם היו לוחמי וייטקונג ואחרי הירייה הראשונה אי אפשר לעצור את הדם. הרש מצא את סגן קאלי בפורט בננינג, בסיס צבאי בג׳ורג׳יה. הוא הזמין את החייל הצעיר לבירה. השניים שתו כהוגן, וזאת הייתה הפעם היחידה שקאלי סיפר את גרסתו לעיתונאי. ״ברגע מסוים״, כתב הרש, ״ביקש קאלי סליחה והלך לשירותים. הוא השאיר את הדלת פתוחה למחצה וכך ראיתי אותו מקיא דם״.

אחרי משא ומתן ארוך ומורכב עם רמניק, עורך ה״ניו יורקר״, שחתול שחור עבר ביניהם בשנים האחרונות, פרסם הרש בגיליון 30 במרץ 2015 של המגזין לאנשים מיטיבי קרוא את סיפור שובו למיי־לאי. יותר מרמניק, היו אלה רעייתו וילדיו של הרש, ״כולל הכלב, החתול והאוגר״, כמו שהוא אומר, ששידלו אותו לקחת אותם לווייטנאם לאתר הטבח שהיווה עבורו את תחילתה של קריירה עיתונאית מפוארת. טבעו של הרש פעל נגד מה שנראה בעיניו כמסע לפיאור עצמי המתאים יותר לעיתונאים מזן אחר הניצבים במרכז סיפורם. ״חשבתי שממילא ניצלתי עד תום את גורלם המר של המסכנים שלקחו חלק במלחמה שאת חוקיה ועיקריה לא הבינו. שום דבר אינו מסיר מעליהם את האחריות למעשה השפל שעשו״, אומר הרש, ״אבל לשיטתי חשבתי שהפקתי קילומטראז׳ נאה על גבם ולכן נכנעתי ללחץ שהופעל עלי״.

כדוגמה להבדל בין העיתונות של אז לבין זו של היום הוא שואל מי מהעיתונאים החדשים מגיע היום לסוריה כדי לדווח על המתרחש בה? לא קל להיכנס לסוריה, אבל זה אינו מצדיק את הדיווח הרשלני והגרוע היוצא ממנה. זה סיי הרש והפה הגדול שלו בקליפת אגוז. ״עד היום אינני מבין כיצד סיפור על קצין צעיר אחד שנאשם בהריגת 109 אזרחים במו ידיו לא נחשב בעיני עיתונים רציניים כסיפור שראוי היה לספר אותו, מה שדחק אותי למוצא האחרון של הפרילאנסר: מכרתי את הכתבה ל־50 עיתונים קטנים וסוכנות ידיעות אחת. 36 מהם פרסמו את הכתבה בעמוד הראשון״.