טוב נו, לא רציתי לתת לזה במה, אבל זה חזק ממני. לפני כמה שבועות, בערבו של איזה יום, ישבתי עם חבר טוב בבית קפה. בעוד אנחנו משוחחים על כוונתנו לנסוע למרוקו בקרוב, ועל כך שנצטרף לטיול מאורגן בגלל העניין הביטחוני, ועל איך, כמובן, נחמוק למדריך ברגע שנגיע לקזבלנקה, קיבלתי מבול של טלפונים.
את הראשון סיננתי, גם את השני. בשלישי וברביעי הבנתי שמשהו קרה. זנחתי לרגע את תוכנית הבוני וקלייד שלי ושל ידידי ועניתי לטלפון. על הקו היה חבר עיתונאי.
״מרסל, ראית מה חצרוני כתב עלייך?״, שאל והתנשף בהגזמה.
״לא, מי זה חצרוני?״, השבתי בשאלה.
״פרופסור חצרוני! הוא כתב שאת קובבה מרוקאית!״, ענה לי המתנשף.
״אבל אני תוניסאית, למה תמיד חושבים שאני מרוקאית?״, תהיתי בקול, ״אפשר להסתכל על החלק האחורי שלי ולהבין מיד מהו מוצאי. הוא יותר טוב מכל עבודת שורשים שאגיש״, עצרתי לנשום, ״ובכלל, מי זה חצרוני? יצאתי איתו פעם?״.
״אבל אני תוניסאית, למה תמיד חושבים שאני מרוקאית?״, תהיתי בקול, ״אפשר להסתכל על החלק האחורי שלי ולהבין מיד מהו מוצאי. הוא יותר טוב מכל עבודת שורשים שאגיש״, עצרתי לנשום, ״ובכלל, מי זה חצרוני? יצאתי איתו פעם?״.
חשבתי לעצמי שאולי חצרוני הוא איזה מסורב דייט שהחליט להוציא את דיבתי. אולי מישהו שאני חייבת לו כסף מהשק״ם בצבא, או אולי סתם פמיניסטית עם פרופיל פיקטיבי, שלא אוהבת את הנשים הכנועות בסיפורי.
״הוא פרופסור, מרסל! כנסי לפרופיל הפייסבוק שלו ותראי״, אמר המתנשף וניתק.
חזרתי אל שולחן בית הקפה.
״מרסל, מצאתי דיל! יש יותר זול, אבל בלי ביקור בשוק של מרקש״, אמר לי ידידי למסע למרוקו.
״מישהו קרא לי בשמות״, עניתי לו, ״חצרוני אחד״. והזמנתי עוד קפה.
ידידי צחק. ״עוד פעם הפרובוקטור בשקל הזה? שונא המזרחים הזה? אפילו אני, שמדבר אשכנזית, אוהב באשכנזית ובוכה באשכנזית, מתעב אותו. אל תתייחסי אליו״.
אז לא התייחסתי. התעלמתי. שתיתי את הקפה שלי, ונתתי את מספר כרטיס האשראי. מגניב, בעוד חודשיים אהיה במרוקו.
כשהגעתי הביתה, הסקרנות בקעה מתוכי. לא התאפקתי, נכנסתי לעמוד הפייסבוק של אותו הפרופסור וראיתי את שכתב. לא אחזור על מילותיו, רק אגיד שהשפיל את מוצאי, לעג לי ולמראה החיצוני שלי.
כתבתי לו ״למה ככה?״.
ענה ״זה לא אישי״.
אז הבלגתי. בואו נודה באמת, אילו הייתי חפצה בנקמה, 50 אלף הקוראים שלי בפייסבוק היו עושים אותה בשבילי, אבל ממריבות אני פוחדת. אז הלכתי לישון עם לב קצת חמוץ ומחשבות טובות על מרוקו ועל הגלביות שאקנה.
---
אז הבלגתי. בואו נודה באמת, אילו הייתי חפצה בנקמה, 50 אלף הקוראים שלי בפייסבוק היו עושים אותה בשבילי, אבל ממריבות אני פוחדת. אז הלכתי לישון עם לב קצת חמוץ ומחשבות טובות על מרוקו ועל הגלביות שאקנה.
---
ב-11.6.1948 יוצאת מנמל מרסיי בצרפת, האונייה אלטלנה לעבר חופי ארץ ישראל.
היא נושאת עליה תחמושת רבה שקיבלו אנשי האצ״ל מממשלת צרפת, אנשי צוות, לוחמי אצ״ל ו-940 עולים חדשים החפצים לנשק אדמת אבותיהם.
מתקיים משא ומתן שבו ראשי האצ״ל מבקשים מנציגי ממשלת ישראל להעביר חלק מהתחמושת ליחידות הפזורות בארץ. כדבריהם, הם חסרי אמצעי לחימה, והנשק חייב לעמוד לרשותם בהקדם.
ראש הממשלה דוד בן-גוריון מטיל וטו על בקשתם, ונותן הוראה לעשות הכל על מנת לפרוק אותם מנשקם ולהעבירו לידי צה״ל, וכמו כן, לסיים את המשא ומתן באופן מיידי.
בהגיעם של אנשי האצ״ל אל חוף כפר ויתקין, מגדרת חטיבת אלכסנדרוני את החוף, ופותחת באש על הספינה.
בהגיעם של אנשי האצ״ל אל חוף כפר ויתקין, מגדרת חטיבת אלכסנדרוני את החוף, ופותחת באש על הספינה.
שלושה אנשי אצ״ל נהרגים במקום.
לא אלאה אתכם מפחד חוסר הדיוק או השעמום הטמון בפרטים היבשים, רק אוסיף ואכתוב, שהספינה עשתה אחורה פנה, והחלה להפליג אל חוף פרישמן בתל אביב. אנשי האצ״ל היו סמוכים ובטוחים ששם יוכלו לפרוק את נשקם.
מה שלא קרה. בן־גוריון הורה לפתוח באש, ובסביבות השעה 17:00 בערב נורה הפגז הארטילרי הראשון אל הספינה. עשרות נפצעו וארבעה אנשי אצ״ל נהרגו.
מה שלא קרה. בן־גוריון הורה לפתוח באש, ובסביבות השעה 17:00 בערב נורה הפגז הארטילרי הראשון אל הספינה. עשרות נפצעו וארבעה אנשי אצ״ל נהרגו.
מנחם בגין ז״ל, ראש הנהגת האצ״ל, סירב לנטוש את הספינה, עמד עליה איתן והביט בחיילי צה״ל המכוונים נשק לעבר אלטלנה, בעוד המונים קופצים אל המים ונסים על נפשם. רק כשמפקד הספינה אליהו לנקין ז״ל אחז בידו של בגין ואמר לו ״כאן אני המפקד, ואתה תציית לי״, נעתר בגין להיררכיה.
לימים סיפר יצחק רבין ז״ל, שבשעת מעשה אחז בידו יהודי זקן, בכה ורטן ״למה אתם יורים ביהודים? למה ביהודים?״.
ענה לו רבין: ״כשיהודים יפסיקו לירות בנו, נפסיק לירות ביהודים״.
פרשת אלטלנה היא מלחמת אחים לכל דבר. 19 אנשים מתו בעקבות חילופי האש, 16 חברי אצ״ל ושלושה חיילי צה״ל.
קצת אחרי השואה, בין מלחמת העצמאות למערכה הבאה, לקחנו פגזים וירינו לעצמנו ברגליים. הסדיזם, הכבוד המלחמתי וההלם שתקף אותנו לאחר מלחמת העולם השנייה, הניחו רטיות על עיני ראשי המדינה, ובכך נתנו דרור להפגזה ולהרג, גם אם בני אותה האם היינו.
בסוף המערכה אמר בן־גוריון ״יבורך התותח שהפציץ את האונייה הזו, תותח זה ראוי לעמוד ליד בית המקדש, אם ייבנה״.
לא דוד, הוא לא נבנה, וכמו שזה נראה כרגע, גם לא ייבנה.
שנה שלמה עמדו שרידי אלטלנה אל מול חופי תל אביב כמו מצבה שרופה, כמו סימן ניצחון מתוק שברבות הימים היה לאות קין על מצחה של הממשלה. רק אחרי שנה הורה בן-גוריון למפקד חיל הים להטביע אותה.
צוערי מחזור ב' של קורס חובלים השלימו את המלאכה.
ותמה פרשת אלטלנה.
לא הרבה שנים חולפות, בניינים נבנים, הציביליזציה מגיעה הנה, השממה פורחת, עולים באים ארצה, הישראלי החדש מנסה לקבל צביון כלשהו, עסקים נפתחים, מספרים על היד מוסתרים באמצעות שרוולים ארוכים. כל בריז׳יט הפכה לחנה. כל בדיה הפכה לחמדה, וכל אלברט לאליהו.
לא הרבה שנים חולפות, בניינים נבנים, הציביליזציה מגיעה הנה, השממה פורחת, עולים באים ארצה, הישראלי החדש מנסה לקבל צביון כלשהו, עסקים נפתחים, מספרים על היד מוסתרים באמצעות שרוולים ארוכים. כל בריז׳יט הפכה לחנה. כל בדיה הפכה לחמדה, וכל אלברט לאליהו.
ובאירוויזיון אנחנו שולטים.
ותכף מגיעים ימי בחירות, פתקים עפים באוויר, הארץ מקושטת בבריסטולים, בנות כל מפלגה מכינות עוגיות לרגע הניצחון וכיכר מלכי ישראל גדושה, פעם עם אלו המניפים דגלים אדומים ופעם עם אלו המשוועים למהפך.
ועומד דודו טופז ז״ל ואומר את המשפט הבא: ״הצ׳חצ׳חים של הליכוד הם במצודת זאב. הם בקושי שי״ן גימ״לים, אם הם בכלל הולכים לצבא. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות״.
הקהל מריע לו בתרועות רמות, וכמו קריעת ים סוף, כך נפתח לו השסע בעם. רק שהפעם איננו מובלים אל הארץ המובטחת, כי אם אל האבדון.
ועומד דודו טופז ז״ל ואומר את המשפט הבא: ״הצ׳חצ׳חים של הליכוד הם במצודת זאב. הם בקושי שי״ן גימ״לים, אם הם בכלל הולכים לצבא. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות״.
הקהל מריע לו בתרועות רמות, וכמו קריעת ים סוף, כך נפתח לו השסע בעם. רק שהפעם איננו מובלים אל הארץ המובטחת, כי אם אל האבדון.
אותו בגין מקודם עולה יומיים אחר כך על הבמה בכיכר מלכי ישראל, ואומר בקול שבור: ״בני עדות המזרח שלנו היו לוחמים גיבורים, גם במחתרת, יש ביניהם עולי גרדום, אשר עד הרגע האחרון לחייהם שרו את שיר התקווה, והפליאו עולם ומלואו בגבורתם המופתית. והם הלכו לבתי סוהר, למחנות ריכוז, הם נלחמו ולא נשברו, הם זעקו בפני השופטים הבריטים את המילים: 'אנחנו לא מכירים כלל בשלטונכם. עליהם להסתלק מכאן מארץ ישראל!'. פיינשטיין היה ממוצא אירופי, איך קוראים לזה, אשכנזי. משה ברזני היה ספרדי מעיראק.
"לילה, לאחר שנידונו למוות, והיו צריכים בבוקר בבוקר להוליך אותם אל התלייה, והרב התעקש, והוא אמר שיבוא להוריד אותם, והם לא רצו לפגוע ברב, הם לקחו בלבותיהם רימון יד... לחצו! אשכנזי? עיראקי? יהודים! אחים! לוחמים!".
שלושה קטעים הבאתי פה. בראשון, כיכבתי אני, מרסל, כבת ליוצאי צפון אפריקה, כמעמד נחות שאת מקומו הציב פרופסור מיזנתרופ. בשני, כיכבו ראשי המדינה כשעוד הייתה בחיתוליה, אלו שאיבדו את יקיריהם במחנות ההשמדה. ובשלישי קוקטייל, תערובת של קרעי אנושיות. מדינתי, עד מתי תבעבע הגזענות הזולה תחת רגבייך? בת 67 את, מדינה יפה שלי, כל השנה אנחנו פוסעים בין דרדרייך, על מנת לחפש ביניהם פרחים יפים שנוכל להניח על ראשך ביום חגך. אבל מה שווה הוא חגך, אם אנו מגיעים אלייך פצועים? אם אורחייך הלומי מסע וקרב?
שלושה קטעים הבאתי פה. בראשון, כיכבתי אני, מרסל, כבת ליוצאי צפון אפריקה, כמעמד נחות שאת מקומו הציב פרופסור מיזנתרופ. בשני, כיכבו ראשי המדינה כשעוד הייתה בחיתוליה, אלו שאיבדו את יקיריהם במחנות ההשמדה. ובשלישי קוקטייל, תערובת של קרעי אנושיות. מדינתי, עד מתי תבעבע הגזענות הזולה תחת רגבייך? בת 67 את, מדינה יפה שלי, כל השנה אנחנו פוסעים בין דרדרייך, על מנת לחפש ביניהם פרחים יפים שנוכל להניח על ראשך ביום חגך. אבל מה שווה הוא חגך, אם אנו מגיעים אלייך פצועים? אם אורחייך הלומי מסע וקרב?
רחמי עלינו, הניחי עלינו שמיכה לבנה של שלום בינינו ותני לנו שקט, כי עייפנו. מזל טוב לך, ישראל שלי. מקווה כי בשנה הבאה, בין כותל המזרח, נופי החרמון, ההר הירוק ועוצמת הנגב, נפרוש דגל גדול בדמות השלום והרעות ועליו נניח מטעמים יפים מכל המטבחים. מקווה כי השנה שתבוא עלייך, תהיה שנת שבתון, כי בין הפגזה, להתלהמות, לעצב ולאובדן, קיים השקט הזה, כמו הציפייה שעכשיו, משהו טוב יקרה. מזל טוב מולדתי, מזל טוב.