ההרוג הראשון שראיתי בחיי היה אויב. טייס מצרי, שהוא וחבריו תקפו בשישה ספיטפיירים, באביב 1948, את שדה התעופה הצבאי רמת דוד, הסמוך לכפר הולדתי. מישהו העביר מודיעין מוטעה למצרים, שחיל האוויר הבריטי פינה את בסיס רמת דוד וחיילי ההגנה תפסו את מקומם. טעו המצרים, ושלושה מטוסים בריטיים הפילו את כולם. אחד נפל בשדות המערביים של הכפר – ואני, בן 10 ומשהו, על אופני, הייתי הראשון שהגיע למקום.



מטוס הקרב היה מבוקע והעלה עשן, ולידו שכב הטייס, מת, כמעט מפוחם. הנופל הראשון הקרוב שלי היה דב'לה, נער פליט ממזרח אירופה, שעלה לארץ


במסגרת עליית הנוער ואומץ על ידי המשפחה בכפר. לא היה לדב'לה איש בעולם. הוא היה הלום שואה משנות שיטוטיו כנער בדרכים ומהמראות והחוויות


שצבר. שלא כחבריו, שאומצו על ידי משפחות אחרות בכפר והשתלבו לאט בלבושם, בשפתם וביחסי הקרבה שפיתחו, דב'לה היה שתקן וחשדן, בודד


מבחירה, למד בקושי עברית, ולא ניסה להתקרב להורי המאמצים, שדיברו איתו יידיש, לאחיותי ולי. אמי, שסידרה את מיטתו, מצאה מתחת למזרן פרוסות לחם ופירות שנרקבו. “דב'לה", אמרה לו ברכות. “לא יחסר לך כאן אוכל. כשתהיה רעב, פתח את המקרר וקח מה שתרצה". הוא לא ענה לה, והמשיך לאגור מזון.



אבי ניסה לחפש את משפחתו ב"המדור לחיפוש קרובים" ברדיו, אך לא נמצא לו כל מכר או קרוב. כשהגיע לגיל 18, התגייס ליחידת נוטרים בדרום, הגיע פעם אחת לחופשה במדיו, והיה יותר פתוח וחביב, מה שעשה את ביתנו לקרוב יותר למושג “בית" עבורו, כנראה. הוא נהרג כשהחלה מלחמת העצמאות, ונקבר בבאר טוביה. כשסיפרתי את סיפורו כחלק מספרי הדיגיטלי “האיצחקיה", הגיבה אישה אחת במכתב כועס: זה לא היה הדב'לה שהכירה כילדה שבית הוריה שכן ליד תחנת הנוטרים. היא הייתה מנהלת איתו שיחות בשובה מבית הספר וחיבבה אותו מאוד. עד היום, ביום הזיכרון, היא עולה אל קברו.



החלל השני שלי היה עמי, בנם הבכור של אליהו ומרים, השכנים והחברים של הורי. עמי היה בוגר ממני בשש שנים, חסון, טוב לב, עם שפם נאה וצחוק רועם.


הוא התגייס כשפרצה המלחמה, ונהרג בה. אביו, שהיה חקלאי ואינטלקטואל כפרי, גזר על עצמו אבל נצחי, שכלל היעדרות משמחות הכפר וצירוף שם הבן


הנופל “עמי" לשם המשפחה “צור", לאמור “עמיצור".



50 שנה לאחר מותו גילה לי מושקה, ששירת איתו ביחידה, כי במסעם לכיבוש רמלה, ראה עמי עץ תאנים שפירותיו הבשילו, קפץ מהמשוריין ואץ לקטוף תאנים. מוקש־מלכודת התפוצץ שם, והוא נהרג. רבים מצעירי כפרי, בהם נערים־עולים, נהרגו במלחמות ישראל. הפסלת בתיה לישנסקי הנציחה אותם בפסל אבן שניצב במרכז הכפר. גם חברים וקרובים נפלו במלחמות, באימוני הצבא, בפעולות טרור ואיבה.



האירוע הכי ישראלי בעיני הוא צפירת יום הזיכרון לחללי צה"ל, כשכולם עוצרים ודוממים. עצרתי פעם את מכוניתי בכביש הסרגל בעת הצפירה, כמו עשרות רבות של נהגים – וטור ארוך ושותק התמשך ממגידו לעפולה. מראה מרהיב וכואב. עמדנו ליד המכוניות וזכרנו את נופלינו. שתי דקות של יגון וזיכרון – והחיים שבו למרוצם הסואן.