אתמול הקשתי בחלונית החיפוש של גוגל את המילים ״לוסי אהריש״ ו״משואה״. קיבלתי 12,150 תוצאות. אבל כשהקשתי את המילים ״לוסי אהריש״ ו״הפגנה״ קיבלתי 41,000 קישורים, לא פחות. היום, מן הסתם, ערב יום הזיכרון, המספר הזה כבר גדול יותר. אבל איזה זיכרון עתידי נבנה בימים אלה מבחירתה של המגישה הערבייה־ישראלית להדליק משואה ביום העצמאות ה־67? עצם בחירתה או הפגנתו המכוערת של ארגון שולי והזוי נגדה?
אנחנו רגילים לראות ימי זיכרון כאבל וכהנצחה, אבל זיכרון הוא הרבה מעבר לזה. הוא חלק מהיסטוריה, מזהות לאומית, והוא אף פעם לא נעצר. הזיכרון המצטבר יוצר את הערכים ואת היציבות הבריאה של כל חברה. השתלטות השוליים על הזיכרון הקולקטיבי, אם כן, היא לא בדיוק תופעה בריאה.
תמיד יש כאלה שחושבים שהתפיסה שלהם היא נכונה יותר, אבל יכול להיות שמרוב כמיהה לפלורליזם וכבוד לרגשי המיעוט, אנחנו מאבדים את הכבוד שלנו לרגשי הרוב?
יום הזיכרון לחללי צה״ל אינו דתי, ובכל זאת – קדוש. זהו יום שמשמר את זכרם של מי שנתנו את חייהם כדי שאנחנו נוכל לחיות. האם חלק מהמלחמות היו מיותרות? האם צדקנו או טעינו? זה לא רלוונטי. לא משתלטים בכוח על שבעה של אדם כדי לממש את חופש הביטוי או כדי ״להראות שיש דרך אחרת להסתכל על מותו״. ובכל זאת, כשמקישים בגוגל ״טקס זיכרון״ ו״צה״ל״ מקבלים 110 אלף תוצאות, אבל לא פחות מ־25 אלף שהן ״טקס זיכרון אלטרנטיבי״. זה באמת משקף את שיעור הדעות האלטרנטיביות מהשוליים יחסית לדעות העיקריות?
לא שהדעות האלטרנטיביות לא חשובות. חשוב לתת להן מקום, אבל על חשבון מה? קודם כל, האנושיות הבסיסית שלנו כחברה מחייבת לשמור על כבוד המשפחות השכולות שקרה להן הנורא מכל. הדמוקרטיה מאפשרת לכל מיעוט להתבטא, אבל לא לתת למיעוט להשתלט ולרמוס את רגשות הרוב. השוליים יכולים להתקיים בכבוד כשהתשתית של הרוב היא יציבה ובריאה. כשהשוליים משתלטים על החברה – זו לא ההגדרה לפלורליזם, אלא ההגדרה לפריק־שואו. אבוי לאותה חברה.
כיבוד הזיכרון הקולקטיבי הוא זה שמאפשר בנייה עתידית של שכבות נוספות של זיכרון. מי שרוצה להרוס את התשתית שואף לכאוס, לא להתפתחות. אין מדינה שלא מייחדת לעצמה את ההיסטוריה ואת המורשת. חלק מהזהות של כל אדם היא השייכות הלאומית, ומי שחושב שזאת ההגדרה של ״פשיזם״ או
״לאומנות״, שילך להיבדק ויעזוב את הציבור השפוי בשקט.
בנצי גופשטיין הוא תמונת הראי של טקסי הזיכרון האלטרנטיביים, ״לוחמי שלום״ כדבריהם, שחושבים שהדרך להשיג שלום היא מלחמה ברוב, תוך רמיסת השכולים ורגשותיהם. אבל הבמה שניתנת לארגונים הזעירים של גופשטיין והאלטרנטיביים היא הזיכרון העתידי שאנחנו יוצרים בימים אלה ממש. לא כדאי שניקח עליו אחריות כלשהי? בכל זאת, הגיוני שיהיה קצת יותר משקל לבחירתה הממלכתית, היפה והמשמעותית באהריש, מאשר להפגנה השולית נגדה. אותו כנ״ל לגבי מציעי האלטרנטיבות, שכבודם במקומם מונח, אבל במידה הנכונה. לא כל מי שיוצא ״נגד״ משהו צריך להפוך לכוכב תקשורת.