כל יום עצמאות הוא חמוץ־מתוק.
 
המתיקות היא תחושת הביטחון ושלמות הזהות הלאומית; החמיצות היא עשרות אלפי הקורבנות, חלקם קורבנות שווא של מלחמות שווא. אכן, בדרך לעצמאות לא תמיד ניתן לשקול במאזניים היכן בדיוק עובר הגבול בין הגנה על המדינה להגנה על קודשי האומה, בגרסת כמה מפלגות וכמה רבנים. או־קיי, יש להם רוב בעם, אבל אפילו רוב פרלמנטרי לא מסוגל למחוק זכר קורבנות שווא במלחמות על סיני, לבנון, גוש קטיף ורצועת עזה ובגדה המערבית, ולמחות את טעמו החמוץ־מתוק של יום העצמאות.
 
ככל שנוקפות השנים החמיצות גוברת על המתיקות. קשה לשיר כאשר שיר העצמאות שלך שונה לחלוטין מהמנוני הרוב, אלא אם כן אתה מצטרף למקהלה. אבל אז לא קוראים לזה עצמאות, אלא עריצות הרוב וחולשת (הדעת של) המיעוט. קשה עוד יותר לרקוד, בייחוד כאשר רגל אחת עומדת על הצוואר של אזרחי עזה והרגל השנייה על צווארם של אזרחי הגדה. ובכלל, זהו מחזה אבסורד: מצד אחד, אנשים מנפנפים בדגלים ובמנגלים, ומהצד השני של הכביש או הגבעה אנשים שרויים בעוצר ובמצור. יש אנשים שחושבים שזה נורמלי, כן - אלה הרוב.
 
מזל ששירי המולדת שכובשים את האוויר הם שירי העצמאות של הימים ההם. את הפלייליסט הזה עדיין לא הצליח להדיר הרוב הישראלי, כולל מנשקי המזוזות. אין שום דבר רע בנישוק מזוזות, בדיוק כמו שאין שום דבר רע במחרוזת התפילות של המוסלמי, או באכילת לחם הקודש הנוצרי או הקעקוע בשבט המסאי באפריקה. להפך, מנשקי המזוזות אמורים להיות גאים במורשתם ובמדינה שמאפשרת להם לנשק מזוזות ולמכור ולקנות קמעות. קוראים לזה עצמאות.
 
הבעיה מתחילה ברגע שבו רק האמונה שלי קובעת ורק הזכויות שלי מקנות עצמאות, ואני יוצא בתקיפות נגד מי שמלגלג עליהן כחלק ממלחמת תרבות לגיטימית - אזי מדובר בדיקטטורה. לפעמים באמצעות עריצות הרוב, לפעמים באמצעות רוב פרלמנטרי, לפעמים באמצעות דיקטטורה של אייתוללות ו״כוחות ביטחון״ בטהרן, או רבנים ובני בריתם בהון, שלטון ושלדון בישראל. עריצות מעין זו היא, למשל, לא לאפשר תחבורה ציבורית בשבת בישראל.
 
דבר אחד בטוח: עצמאות, כמו צדק, לא ניתנת לחלוקה. עושר דווקא כן, והוא חייב להתחלק באורח שווה יותר. לא צריך סטטיסטיקות והשוואות. פערי השכר ורמת החיים בישראל, שחוגגת 67 שנות עצמאות, מנקרים עיניים והופכים חלק גדול מאזרחי המדינה לעבדי הקפיטליזם החזירי. הנצחת העוני בישראל היא הפגיעה הקשה ביותר בתחושת העצמאות האישית. שום תחושת גאווה לאומית לא תכסה על כך, גם לא מכות לערבים ולשמאלנים. או אולי, עם קצת עזרה מידידים כמו בנימין נתניהו, היא כן תכסה.
 
עצמאות זה כמו פרה
 
פעם טקסי יום עצמאות בקיבוץ היו פרצי ההתלהבות של הוותיקים שעברו משלב חרדות הקיום הלאומי והאישי לשלב הביטחון העצמי האישי. יום העצמאות הראשון שחגגתי בצה״ל היה חוויה מרנינה של ממש. ״יא ג׳מעה״, אמר לנו מפקדנו עמוס ירקוני, הוא עבד אל־מג׳יד חאדר, משבט מאזריב, בדואי מזן הפרא האציל, ״האילוף (אלוף צביקה זמיר, מפקד פיקוד הדרום) מגיע, ואני רוצה פעם אחת לראות אתכם כמו חיילים״.
 
מדובר היה בכנופיה של כ־20 בני תשחורת, שבין שאר תעלוליה החזיקה בעדר פרטי בתוך שטח היחידה. בצד שמירה אגרסיבית על גבולות המדינה השבירים של אז, היו גם עסקאות חליפין עם הצרפתים, טכנאי ומדעני הכור בדימונה. אנחנו פרקנו בשר ציד צבאים ודורבנים במסעדת ״השלום״, ושם שילמו לנו בארגזי אורנג'דה טמפו ושאר מוצרי צריכה ומתיקה. עכשיו דורש עמוס להכין מגרש מסדרים, לתקוע תורן, להכין דגל ולהביא רזאלות (איילות) מן השטח לזבח יום העצמאות. ״תתלבשו כמו חיילים״, דרש, ״כולל כובעים״.
 
בעיית הכובעים נפתרה באמצעות אליעזר פישמן. מאחר שהחבורה המשונה שלנו הייתה סוד צבאי כמוס, הוטמענו סמוך ליחידת המשטרה הצבאית של פיקוד הדרום. מה שקרה מעבר לגדר לא היה עניינם של המ.צ, אבל האפסנאות שניהל פישמן עניינה אותנו מאוד כאשר נצרכנו לפריטים שלא היו באפסנאות הפתוחה של היחידה. דילוג מעבר לגדר -פישמן לא היווה מחסום של ממש, גם אם היה נוכח - ואנחנו הרי אמורים להיראות כמו חיילים.
 
למחרת היה שלל הציד של סיור הבוקר מוצג על מגרש המסדרים. אולי עשר איילות (אני לא מגזים) שגרונן שוסף לניקוז הדם. לקראת צהריים הועבר המיצג הקצבי הזה למטבח הבלתי כשר בעליל. הדגל הונף, פמליית האילוף נכנסה ועמדה מול שורה אחת גחכנית משהו של חיילי 242, היא סיירת שקד. זמיר החמיא לגיבורי צה״ל האמיתיים, שבלעדיהם תקרוס המדינה. עמוס עמד לידו, מחזיק כדרכו מאחורי גבו, את גדם זרועו שאיבד באחת ההיתקלויות. המפקד הולך בראש לא היה מוטו אלא חלק מסדר העולם.
 
זמיר המשיך והפליג בשבחים. זה מה שאני זוכר, אבל אני מניח שאמר גם משהו לאומי חגיגי. עמוס, גם אם היה גאה ומאושר באותו מעמד, שמע את הדברים באותה הבעה של קשב מרוחק משהו. כשזמיר סיים, השתררה שתיקה. נדמה לי שזה היה עזרא ״שלאטוף״ קלנר, או סא״ל שאול ״שא־שא״ שלו, שדרשו מן השורה שעמוס ידבר. תחילה נרתע. הקולות גברו. אחר התרצה ונשא את נאום העצמאות המדהים והמקורי ביותר ששמעתי בחיי.
 
תחילה בירך את זמיר, את ראש המטה שלו ואת קצין הרכב של הפיקוד (האיש שאחראי על חלוקת התלושים ליחידה). אחר הגיע לחלק של העצמאות. נרשם איזה היסוס קל בנאום, שאחריו חזר עמוס לנימת השייח' הסמכותית שלו. ״יא ג'מעה״, אמר לנו, ״העצמאות היא הדבר הכי חשוב לבן אדם ולמדינה ולעם. עצמאות זה... זה כמו ברה... כמו ברה צריך לשמור עליה שלא תברח מהרפת״.
 
רגע היה שקט, ולפתע השורה הדלילה שלנו התפרקה בצחוק רועם. פמליית האלוף מולנו עדיין עומדת בדום מתוח. עמוס נבוך משהו וכולנו הקפנו אותו וטפחנו על כתפו. לפני כמה חודשים פגשתי את זמיר על קברו של עמוס, כמו בכל שנה מאז שנפטר לפני 25 שנים. גם זמיר, כמו מרביתנו, חי בסוג של הלם תרבותי ופסיכולוגי נוכח ישראל 2015.
 
שלא כמו רובנו, זמיר הוא גם מוצר, גם יוצר וגם מייסד של המערכת המדינתית במשך עשרות שנים, מאז התגייס לפלמ״ח. מפיקוד דרום עבר למוסד ולתפקידי ניהול בכירים במשק. גם אם הוא לא בדיוק מבין מה התהפך כאן (נבדק ונבחן), הוא מאמין שיהיה טוב. כמו פעם. כשהיינו אדוני הנגב, בטוחים בעצמנו, בצדקתנו ובכוחנו; כשהעצמאות הייתה הפרה שעליה שמרנו מכל משמר שלא תברח מהרפת, עד שהשמינה ובעטה. גם בדלי, גם בפרות אחרות וגם בנו.