אסור למחנה הציוני להצטרף לממשלת נתניהו הרביעית כעלה תאנה. לכל אורך המו״מ הקואליציוני, ראש הליכוד היה מוכן לכל דרישה שהועלתה כדי לקעקע את הדמוקרטיה הישראלית. מחוק הלאום, דרך חקיקה להחלשת בג״צ, חוק העמותות, חוקים בעלי אופי גזעני שמוצעים על ידי ליברמן ובנט, שלא לדבר על הרחבת ההתנחלויות. המשפט ״שתי מדינות לשני עמים״ לא יוזכר בממשלה שכזו, גם לא למראית עין. כך ״ביבי 4״ תהיה גרועה ומסוכנת מ״ביבי 3״. במצב כזה אין זה פלא שנתניהו מוותר גם על צירוף יצחק הרצוג ומפלגתו לממשלתו, אף על פי שקסם לו רעיון המלבין הלאומי באחדות לאומנית, ואסור להרצוג להיכנע ולנסות להצטרף בכל זאת.



מבחינת האתגרים הניצבים בפני המדינה, דווקא יש צורך באחדות לאומית, בשותפות אמיתית בין ימין ושמאל. אנחנו על סף התפרצות אלימה מצד הפלסטינים, תוך דרדור היחסים עם מצרים וירדן וסיכון היחסים עם וושינגטון. חרמות של האיחוד האירופי כבר מופעלים על מוצרים שמיוצרים מעבר לקו הירוק. החברה הישראלית שסועה קודם כל בין עשירים ועניים, ובין כל חלקי החברה, הגזענות משתוללת. הכתובת על הקיר להידרדרות מסוכנת בכל תחומי חיינו. מעל לכל, הבידוד הבינלאומי שלנו, כמדינה קטנה יחסית התלויה ביחסים עם ארה״ב ואירופה, מטיל צל כבד על מציאות החיים בתחומי הכלכלה והביטחון. אנו עלולים, אם לא תהיה תפנית, בעיקר במדיניות, למצוא את עצמנו כמדינה מבודדת ומצורעת מחוץ למועדון העמים הנאורים.



זוהי שעת חירום לאומית, שהייתה מחייבת שותפות בין ימין שזכה בבחירות לשמאל שזכה לייצוג מכובד ויכול לתרום מתפיסותיו ומיכולותיו בעיקר בתחום המדיני וביחסינו הבינלאומיים. ממשלה שתיתן ביטוי אמיתי לכל חלקיה. בתחום הביטחון באמצעות שר ביטחון ליכודי (הנוכחי), בכלכלה וחברה על ידי פשרה יעילה שאותה מייצג משה כחלון ובתחום המדיני על ידי מפלגת המחנה הציוני.



אלא שאם נתניהו יפנה להרצוג, זה חייב להציג תנאים ברורים כדי להבטיח ממשלת שותפות, במקום ממשלת נתניהו עם עלה תאנה. הכוונה לקבינט מדיני־ביטחוני פריטטי (מחצית החברים מהליכוד ומחצית מהמחנה הציוני) עם ראש ממשלה בראש (הרצוג היה רוצה רוטציה, אך אין זה ריאלי). הכרתי קבינט כזה בממשלת פרס־שמיר, שעבד ביעילות יחסית בנושאי היציאה מלבנון ובשיפור הכלכלה.



זו צריכה להיות ממשלה ללא בנט וליברמן. ממשלה שתקפיא את הבנייה בהתנחלויות מחוץ לגושים. ממשלה עם תיקים בכירים למחנה הציוני, כולל תיק החוץ ואחריות למו״מ (להרצוג), המשפטים (לבני), החינוך, הרווחה ועוד.



בקווי היסוד חייב להופיע כי ישראל תחזור למו״מ עם אבו מאזן על בסיס חזון שתי המדינות ללא תנאים מוקדמים, תוך הידוק היחסים עם ממשל אובמה.



אלה לא רק דרישות לא מופרזות מנתניהו, אלה דרישות שלו היה מסכים להן הוא היה זוכה לראשות ממשלה מוצלחת סוף־סוף, שלא לדבר על האינטרס הממלכתי. אך בהיכרותנו את נתניהו, הפוליטיקה קודמת למדינה, וממשלה כזו לא תקום.



הכותב הוא מייסד שותף של "מרכז פרס לשלום" ומייסד תנועת "יאללה - מנהיגים צעירים"