אזרבייג’ן זה כאן: גן עדן לעם היהודי ולחלום הציוני

 אין ספק בכך, אני בשיאי בטיולים קבוצתיים. תשימו אותי בטיול קבוצתי ותקבלו אדם שונה - חברותי יותר, מצחיק יותר, חד יותר, סובלני יותר, נמרץ יותר, גרסה רעננה של האדם המיואש שהנני. משהו בטיולים מאורגנים מוציא ממני את המיטב. אם ביומיום אני מקדש את הדיכאון והפסימיות, כשאני בטיול מאורגן בדיוק להפך - האופטימיות היא צו השעה, והאושר הוא תבלין דומיננטי במציאות, שמעולם לא יכלה להיות טובה יותר.

כשאני בטיול קבוצתי אני יכול לעמוד כמו אידיוט מול שלושה ארגזים של תפוחים תוצרת צפון אזרבייג'ן ולהתפעל. “תראו, איזה צבעים", אמרתי לחברי הטיול המאורגן והצבעתי על הארגזים. כשלא היה מענה, הסתובבתי והבנתי שכולם כבר עלו למיני־ואן וחיכו רק שאעלה. התחלתי ללכת לכיוון הרכב והבטתי בסביבה. הייתי באמצע שום דבר בשום מקום, בפאתי כביש בצפון אזרבייג'ן, ביציאה מעיירה בשם קובה, שמאכלסת את הריכוז הגבוה ביותר של יהודים אזרים (כ־4,000) מחוץ לעיר הבירה באקו. ממולי יכולתי לראות כבש מת תלוי על עץ ותושב מקומי פשט את עורו והכין אותו למכירה בצומת, באותו סגנון שאצלנו מוכרים תותים. מימיני הלך כלב (שנראה די מאושר יש לציין) ולידו תרנגולות שניקרו בעשב. מהצד השני, ראיתי באופק עשרות עצים. ניחשתי שהם עצי תפוח, שכן הכלכלה של העיירה קובה נשענת בעיקר על גידול תפוחים.

היו מעט מאוד מכוניות על הכביש ויכולתי להרגיש כסטטיסט בסרט אירופי זר. כשעליתי למיני־ואן כבר הרגשתי בסרט מקומי. מאוד מקומי.

זה לא היה סתם טיול מאורגן, זה היה טיול מאורגן עבור עיתונאים, כזה שמביא איתו שני יתרונות עיקריים: 1. כל ההוצאות על חשבון המארח (שבמקרה הזה הוא ארגון AZIZ - התאחדות בינלאומית לקידום הקשרים בין ישראל לאזרבייג'ן). 2. אתה יכול לרכל ולטנף בחופשיות על אנשים אחרים בברנז'ה, כי זה מה שעיתונאים באמת עושים רוב הזמן. בועת העיתונאים היא בועה שמתנפחת ומתכווצת לצלילי הרכילות של עצמה. המנוע האמיתי שגורם לעיתונאים לעבוד הוא הרכילות. נניח עכשיו, ממש ברגע זה, אני חושב לעצמי מה אומרים עלי בטיולים מאורגנים של עיתונאים אחרים, וזה נותן לי מוטיבציה לכתוב. אז נתחיל.

מוסלמית ידידותית

הסיבה לכך שהגענו מלכתחילה לקובה היא בשביל לראות את חיי היהודים במקום. יותר מזה, המטרה בנסיעה לעיירה המרוחקת, כמו גם המטרה של הטיול כולו, הייתה להראות שאזרבייג'ן היא מדינה סובלנית, נאורה ובטוחה לכל יהודי וישראלי. הדבר עשוי לגרור כמובן הרמת גבה, שכן אזרבייג'ן היא מדינה מוסלמית שיעית בעלת גבול משותף עם האויבת הגדולה ביותר שלנו, איראן. נכון שבבסיסה אזרבייג'ן מוגדרת מדינה חילונית, אך עדיין מבחינה אתנית ישנו רוב דומיננטי מוסלמי.

עמדנו שם באמצע בית כנסת מפואר במרכז קובה (בכניסה אליו היו תלויות בגאווה תמונות של הביקור שערך ביבי במקום לפני כמה שנים), ומישהי מהקבוצה שאלה את הגבאי אם היהודים נתקלים בגילויי אנטישמיות. “מה?", הוא השיב לה ולא הבין מה היא רוצה. היא ניסתה להסביר לו את השאלה בצורה אחרת, וגם אז הוא לא הבין מה היא שואלת. בסוף ניגש אליה אחד המארגנים האזרים של הטיול והסביר לה שהוא פשוט לא מכיר את הקונספט הזה של “אנטישמיות", וגם לא ממש מצליח להבין את הרעיון שמישהו יעשה כאן משהו נגד יהודים.

העיירה קובה. צילום: בילי

גם אחר כך, במפגש עם השגריר הישראלי בבאקו, רפאל הרפז, התבשרנו ש"אזרבייג'ן היא מודל למדינה מוסלמית מתונה וידידותית". ואם זה לא מספיק ברור, ניתנה גם דוגמה: אם למשל תצא לרחוב עטוף בדגל מדינת ישראל, לא רק שלא יעשו לך דבר, אלא סביר להניח שיחבקו אותך וירעיפו עליך אהבה.

בואו נחסוך מכם את ההמתנה מורטת העצבים למסקנה הסופית באשר למידת הפתיחות של אזרבייג'ן לישראל וליהדות, וניגש מיד לתשובה המסכמת.

אחרי ארבעה ימים שבהם ביליתי בממלכה האזרית, אני יכול להכריז שמדובר בגן עדן לעם היהודי ולחלום הציוני. הדו־קיום המופלא בין היהודים למוסלמים במדינה, ששורר במשך מאות שנים, נמשך במלוא המרץ. חוזק הקשרים בין שתי המדינות הוא בלתי נתפס. ואם תרצו את זה במספרים: 40% מהנפט שמגיע לישראל הוא מאזרבייג'ן. תג המחיר של עסקת הנשק האחרונה, שבה מכרה ישראל נשק לצבא האזרי הוא לא פחות מ־1.6 מיליארד דולר. ויש אף שיספרו (כמו למשל עיתון ה"טיימס" הלונדוני) על שיתופי פעולה מודיעיניים בין ישראל לאזרבייג'ן בנוגע לשכנה הדרומית הרעה, איראן. בקיצור, נא להכיר: אזרבייג'ן, ה־BFF של ישראל.

ממלכת הניאון

נכון שפתחתי בתיאור די מחפיר של כבשים תלויות לצד כביש נידח בצפון אזרבייג'ן, אך יהיה זה סוג של עוול להשאיר אתכם עם הרושם שזוהי אזרבייג'ן. העניין במדינה הזאת הוא שיש פער מאוד גדול בין המקומות השונים. בנסיעה בת שעה מעיר הבירה באקו לכפרים בהרים, חוזרים אחורה בזמן לפחות 50 שנה. לעומת שאר הערים במדינה, באקו היא עיר משוכללת להפליא, שדומה בו זמנית גם לדוחא (קטאר), גם לפריז וגם למוסקבה. אזרבייג'ן היא מדינה מאוד צעירה, כל כך צעירה, עד שיש סיכוי שהיא אפילו לא הייתה נכנסת למסיבת קריוקי בדירה של אייל גולן. עד 1991 הייתה תחת הכיבוש הסובייטי, וגם לאחר שקיבלה עצמאות,

נדרשו לה כמה שנים טובות להתייצב מבחינה פוליטית. מבחינה כלכלית, היא נולדה רק ב־1994, כשהתגלו מצבורי הנפט והגז העצומים בשטחה, והמדינה החלה לצבור תאוצה. בינתיים, את התמורה לכסף הרב שמרוויחה אזרבייג'ן מהנפט ומהגז, אפשר לראות בעיקר ברחובותיה המוקפדים של באקו, במוזיאונים, בהיכלי התרבות המפוארים שמקשטים אותה ובקו הרקיע שלה שזוהר בחשכה (יש להם אצטדיון לאומי שזוהר כולו בצבע צהוב זרחני, ואם אתם מגיעים לעיר בלילה בטיסה ומביטים מבעד לחלון, תוכלו להבחין בצמיג צהוב זוהר, בשלושת “מגדלי האש" שמשנים צבעים במהלך הלילה, ויש גם תחנות דלק עמוסות אורות ניאון, שכשאתה נכנס אליהן אתה מרגיש כאילו עברת ממד). אם היד שנמצאת בתוך הארנק של המדינה תדע לחלק נכון את הכספים ולהשקיע לא רק בעיר המרכזית, גם מקומות מחוץ לבאקו ישודרגו משמעותית, והמדינה עוד תוכל להיחשב למופע הראווה הגדול ביותר שיש בקווקז.

ביום השני לביקור היינו אצל היד הזאת - שר האוצר האזרי סמיר שאריפוב. ישבנו אצלו בלשכה ושמענו אותו מסביר שאזרבייג'ן עוד לא החלימה באופן מלא מהקומוניזם, ולכן עדיין ישנו פער גדול בין המעמדות והאזורים הגיאוגרפיים השונים. הוא הסביר שהוא נוקט מדיניות של צמצום הפערים על ידי העלאת המסים בקרב רוכשי היאכטות ומכוניות היוקרה ועונדי התכשיטים היקרים (שגרים בבאקו) וחלוקה של הכסף לטובת כלל האוכלוסייה.

אבל זה לא הכל. “אתם צריכים להבין", אמר היד באנגלית מרשימה, “עד הקמת צינור הנפט, שעובר דרך גיאורגיה ועד לעיר נמל בטורקיה בשם ג'ייהאן

(החלון לים התיכון - ל"ד), סבלנו מכלכלה לא הכי יציבה, אבל אחרי הפעלת הצינור ב־2006, נכנסנו לתקופה חדשה של כלכלה חזקה".

אחר כך המשיך היד לדבר על הצורך של המדינה לפתח את תעשיית ה"non-oil", כפי שהוא קורא לה (כלומר, תעשייה שלא נשענת על נפט וגז). הוא שילב בתוך הנאום הארוך שלו כל מיני מילים שגורמות לאחד כמוני ללכת לאיבוד במעמקי הפרעות הקשב והריכוז, כמו למשל “אינפליישן", “הארד קארנסי", “רווניוז", “טרייד־מרקט" ועוד שלל מילים מפחידות בסגנון.

גם יו"ר הוועדה למשאבי טבע, אנרגיה ואיכות הסביבה של הפרלמנט האזרי וואלח אלסגרוב, שפגש אותנו בהמשך, דיבר על אותו הנושא. “איש לא יכול לחזות כמה זמן יישאר לנו נפט וגז", אמר היו"ר, “אבל אנחנו מוכרחים להכין את עצמנו ליום שבו ייגמרו המצבורים, כדי שהנכדים שלי יוכלו יום אחד להגיד: ‘תודה, סבא, נכון שאין לנו נפט, אבל עדיין יש לנו מדינה'".

מנה של דרמה

יום למחרת הגורל זימן לנו הצגה של פעם בחיים. במהדורות החדשות בישראל נמסר דיווח על כך שלראשונה אי פעם תצא משלחת של חברי כנסת (נחמן שי מהמחנה הציוני וענת ברקו מהליכוד) לארמניה, לטקס לציון מאה שנה למה שמכונה “השואה הארמנית".

מבחינת האזרים אין דבר יותר שטני ונוראי בעולם מארמניה (מעט יותר על הסכסוך האזרי־ארמני תוכלו למצוא בהמשך, בטקסט נפרד, שנכתב על ידי חבר המשלחת, אחי נטע בר). “יש לנו מדיניות של אפס סובלנות כלפי ארמניה", נאמר לנו פעם אחר פעם על ידי כמעט כל דיפלומט אזרי שפגשנו. יו"ר ועדת האנרגיה אפילו הרחיק לכת והצהיר: “אנחנו מוכנים למכור נפט וגז לכל מדינה חוץ מארמניה. הם מחוץ לתחום".

במשך שנים רבות נמנעה ישראל מלהכיר ברצח העם הארמני שבוצע על ידי הטורקים לפני מאה שנה, במהלך מלחמת העולם הראשונה. ומדוע ישראל שותקת בנושא? התשובה די פשוטה. פעם זה היה בשל שימור היחסים עם האקסית המיתולוגית טורקיה, אבל היום זה בעיקר בשל היחסים עם ה־BFF, אזרבייג'ן.

זו לא סתם חברות עם אזרבייג'ן. זו חברות אמת, שבמסגרתה ישראל נשכבת על הגדר בשביל האזרים, כמו למשל באי הכרה בשואה הארמנית, ואזרבייג'ן נשכבת על הגדר בשביל ישראל כמו לדוגמה, כשהיא מצהירה בגלוי על קשריה עם ישראל ועומדת בפרץ הביקורות מהעולם המוסלמי.

בשיחה עם ראש מערך ההסברה הלאומי האזרי, חיגמט חאג'ייף, שנערכה באותו היום, הוא אישר בפנינו שלא כולם בעולם המוסלמי מרוצים מהקשר שלהם עם ישראל ושיש מדינות שלוחצות עליהן להפסיק את הקשרים, אבל הוא לא היה מוכן להגיד אילו מדינות. “בדיפלומטיה אנחנו לא נוקבים בשמות", אמר.

אולם החגיגה האמיתית החלה כשביררנו איתו את עמדתו באשר לשני חברי הכנסת שמתכוונים לצאת לטקס בארמניה. “האמת היא ששמענו על העניין מהתקשורת, שום גורם רשמי לא עדכן אותנו", הסביר. ככה זה בכל מערכת יחסים, חשבתי לעצמי, מתחילים להסתיר דברים זה מזה ולא מדברים בגלוי על הבעיות. ככה תמיד מתחיל הסוף במערכות יחסים.

ממשרד החוץ המשכנו אל בניין הפרלמנט המפואר של האזרים. איך שנכנסנו, הצמידו לנו מדריכה מטעם הפרלמנט עם חצאית קצרצרה, גוף דקיק ופרצוף שנוגע בשלמות. “הנה הפנים היפות של אזרבייג'ן", אמרתי לאחד מחברי המשלחת מיד אחרי שראיתי אותה. הוא שתק. “כל מה שאני אגיד עלול לסבך אותי עם אשתי ולכן אני שומר על זכות השתיקה", הבהיר, “אבל אין ספק שהדיפלומטיה האזרית אטרקטיבית. אטרקטיבית מאוד".

אחרי סיבוב קצר במשכן התיישבנו לארוחת צהריים מפוארת באגף הסעודות הפרלמנטרי. הארוחה כללה כלי אוכל מהודרים מכסף וכמה שלבים. בכל שלב ניגשו אלינו המלצרים, הסירו את הצלחות מהשולחן, שמו לנו צלחות חדשות והעמיסו עוד אוכל על השולחן. מפעם לפעם הם עברו בין האורחים ודאגו לטפטף בקפידה עוד ועוד יין לכוסות.

בארוחה השתתפו מספר חברי פרלמנט אזרים, ובראשם חבר הפרלמנט הבכיר הוותיק, אודה אברמוב, שעומד בראש ועדות הקשר הדיפלומטי עם ישראל, ארגנטינה, קובה ורוסיה. אי שם בין המנה הראשונה לשנייה, במסגרת השיחה, נודע לו על הנוכחות הישראלית שתהיה בטקס בארמניה. הוא היה נסער. “דבר כזה יכול לפורר את היחסים בין ישראל לאזרבייג'ן", אמר בכעס, “אני פשוט לא מאמין שדבר כזה קורה".

מאחר שראינו שהמצב מסלים והפצע הדיפלומטי מחריף, נחלצנו לטובת היחסים הדיפלומטיים והסברנו לו שמדובר בשני חברי כנסת שיוצאים בצורה עצמאית ועל דעת עצמם לטקס, ושהם אינם מייצגים בשום אופן את העמדה הישראלית הרשמית. לקח לו זמן להבין את הקונספט. הפוליטיקה באזרבייג'ן שונה משמעותית מזו בישראל. חברי הפרלמנט האזרי כפופים יותר לנשיא שלהם, אילהם אלייב, שנמצא בשלטון כבר 12 שנה, והוא למעשה בנו של הנשיא הקודם והמייסד של אזרבייג'ן, חיידר אלייב. כך שבפועל, משפחה אחת נמצאת בשלטון מאז היווסדה של המדינה, ולחברי הפרלמנט האזרי יש פחות חופש פעולה מעמיתיהם הישראלים. הם לא נוהגים ללכת סתם ככה לטקסים בצורה עצמאית ובלתי תלויה.

בסופו של דבר, אברמוב הבין שמדובר בפעולה עצמאית, שלא בהכרח מייצגת את הממשלה הישראלית ונרגע מעט. נדמה היה שהפצע הדיפלומטי מתחיל להחלים, אך על פי המבט שעדיין נח על פניו, וההתלחשויות שלו עם חבר הפרלמנט שישב לידו, היה אפשר להבין שזה לא סוף הסיפור.

הסעודה הכמעט אחרונה באזרבייג'ן

במהלך הארוחה הארוכה (כמו כל ארוחה אזרית שנמשכת מספר שעות טובות) לקחתי את הטלפון הסלולרי שלי וגלשתי באינטרנט כדי לברר מה קורה בארץ. כותרות ענק הפציצו את המסך: “קים וקנייה נחתו בארץ", “ביקור נוצץ - קים וקנייה בישראל". מיד כשראיתי אותן, כיביתי את המכשיר והכנסתי אותו עמוק לתוך הכיס. רק זה היה חסר לי, שמישהו מחברי הפרלמנט האזרי היה קולט את הידיעה ומבין שהתחת הארמני המפורסם ביותר בעולם, קים קרדשיאן, מבקר בארץ בימים אלו. אני לא חושב שהידיעה הזאת, ביחד עם הידיעה על היציאה של נחמן שי וענת ברקו לטקס בארמניה, הן משהו שהאדם האזרי יוכל לספוג בקלות. במיוחד לאור העובדה שקרדשיאן הגיעה לישראל מיד לאחר שעשתה ביקור מולדת בארמניה ואף הניחה פרחים על האנדרטה הגדולה בירבאן, עיר הבירה, לזכר הרוגי הטבח הארמני, השואה, הטרגדיה, רצח העם, או איך שלא תקראו לזה.

ניגבתי את הזיעה הקרה ממצחי. הלחץ היה גבוה. היה לי ברור שבמחי כותרת אחת עלולה חברות האמת עם אזרבייג'ן להתרסק.

לא אמרנו שואה

האמת היא שאני קצת מיודד עם חברת הכנסת ענת ברקו מהליכוד. כששבתי ארצה, עוד לפני שאספתי את המזוודות, הרמתי לה טלפון בהול.

“מה קורה, ליאור?", שאלה אותי.

“בסדר, בדיוק חזרתי מביקור של כמה ימים באזרבייג'ן".

“איך היה?", שאלה.

“נחמד מאוד, עד שאת ונחמן שי החלטתם לצאת לטקס בארמניה לציון מאה שנים לשואה הארמנית".

“אנחנו לא אמרנו שואה".

“אבל זה מה שהטקס אומר".

“כן, אבל מדינת ישראל מגדירה את זה כטרגדיה ארמנית".

“למה בעצם היה חשוב לך ולנחמן שי ללכת לשם?".

“תראה", אמרה, “אנחנו מודעים לרגישויות עם אזרבייג'ן, אבל בכל זאת טרגדיה הייתה שם, לא שואה, אבל בהחלט טרגדיה".

"טרגדיה כן, שואה לא". ד"ר ענת ברקו. צילום מסך: יוטיוב

היופי הוא שהמזוודה שלי היא ייחודית למדי. תוצרת בנטון. והיא צבעונית בצורה יוצאת דופן, כך שאני יכול לזהות אותה ממש מרחוק על מסוע המזוודות, ולהתכונן בצורה ראויה כדי לשלוף אותה כשהיא מגיעה אלי.

“וואו, כמה שמערכות יחסים זה דבר מסובך", אמרתי לעצמי, שלפתי את המזוודה והמשכתי לכיוון המסלול הירוק ומדינת ישראל.

צילומים: נטע בר