מסמך הכניעה, המכונה גם ההסכם הקואליציוני בין הליכוד ליהדות התורה, נחתם אתמול, והחרדים מתקשים להסיר את החיוך מהפנים ואת השומן שנוזל לכיוון הסנטר. זכותם. אין מה לבוא בטענות למי שדורש, האשמה מוטלת על מי שנכנע. עוד רבות ידובר בהסכם הזה, שלא מותיר אבן על אבן מהישגי הממשלה הקודמת בכל הקשור להקצבות, קצבאות, לימודי ליבה, שוויון בנטל וכו'.
מסקרן יותר מה חושב האיש שאמור לשלם את המיליארדים המופקרים האלה (חוץ מאיתנו, כמובן). לאיש הזה קוראים משה כחלון והוא שר האוצר המיועד. הוא זה שיצטרך לפרוע את השטרות, להגדיל את הקצבאות, לשריין מחדש את ההקצבות ולהעמיס את החרדים, מחדש, במלוא כובד משקלם, על הקופה הציבורית. מה עובר לו בראש? האם הוא מודע למצבו? האם הוא ישב על המספרים, הבין שהם לא מתכנסים, שאין מצב שיוכל להציג תקציב סביר ל־2016, שלא ברור מאיפה יממן את הרפורמות ואיך ייטיב עם השכבות ששלחו אותו למשרד האוצר?
הנה דוגמה קטנה למופקרות: המדינה עובדת בלי תקציב ובלי מדיניות כלכלית מאוקטובר האחרון. ההערכה היא שעד אוקטובר הקרוב לא יוגש תקציב חדש וצה״ל נאלץ להסתפק בצילום מצב של התקציב הקודם. החרדים לא. הם סבלו מספיק. אותם מפצים רטרואקטיבית
ומה שיקרה באוקטובר זה תקציב ל-14 חודש, עד סוף 2016. משמעות העניין הזה היא שמדינת ישראל תתנהל שנה שלמה בלי תקציב ובלי מדיניות, בשיטת 1:12, צילום מצב של התקציב הקודם מדי חודש, ותו לא.
רק חריג אחד יהיה למצב הזה: החרדים.
הם יקבלו את הקצבאות וההקצבות שלהם מחדש, רטרואקטיבית, מתחילת 2015. הם לא יפסידו חודש. צה״ל מסתפק ב־1:12, נאלץ להתאים אימונים, הצטיידות, התעצמות, לתקציב השנה הקודמת ולחיות בתוך הסד הזה.
החרדים? לא ולא. הם סבלו מספיק. אותם מפצים רטרואקטיבית. זה מה שעולה, בינתיים, מההסכמים הקואליציוניים. וכחלון, שותק.
הטור המלא מחר ב״מעריב־סופהשבוע״