לפני כמה ימים, שלא כהרגלי, צפיתי בתוכנית טלוויזיה דוקומנטרית על זוגות. למה שלא כהרגלי? אולי מכיוון שאני מתרחקת כמו מאש מתוכניות שמציגות זוגיות מצולמת. זוגיות לא מצטלמת טוב בעיני, אף פעם. לא ברגעים הטובים שלה ובוודאי שלא ברגעיה הרעים. אני מניחה שהאנטגוניזם הפרטי שלי למציצנות הזוגית, דרך מסך זה או אחר, נובע מכך שחוויתי זאת על בשרי והבנתי שהמדד לזוגיות טובה באמת הוא שלא מדברים עליה עם אף אחד.

גם לא עם החברים הכי טובים, ועל אחת כמה וכמה כשיושבים בים עם חברות. "נו, אז איך הוא?", נזרקת שאלה לאוויר, ואז החיוך הזה של זו שמצפים כולם למוצא פיה. "מושלם", היא אומרת, ואני אף פעם לא מאמינה. כשמצליחים להגיע לרמת אינטימיות גבוהה, אז בוודאי שלא כותבים עליה או מצלמים אותה. כשהיא טובה באמת, היא פרטית, אינטימית, נשארת בין שני אנשים בלבד, וזה כלל לא משנה מה יגידו. אינטימיות, כשמה כן היא. וכששמחים יחד, לא צריך קהל.
 
זה אולי מסביר את הסוגיה שאף פעם לא הבנתי לגבי חתונות - הצורך לחגוג מאורע אינטימי דווקא בנוכחותם של כל כך הרבה אנשים, בטקס שמתאמץ לזייף רומנטיקה על פארש, ואין בו שום דבר רומנטי. מדוע אני זקוקה לצופים, מייק־אפ וליטופי אגו, כשמספיק לי רק בן אדם אחד? המשפט "בואו לחגוג איתנו את אהבתנו" נשמע תמיד כה מנותק ולא אמיתי בעיני.

את אהבתי אני מעדיפה באמת לחגוג לבד. זאת אומרת בזוג. לכן כשזוג מחליט לחשוף את חייו האינטימיים באומץ שכזה אל מול המצלמה, אני מיד מניחה שיש כאן איזו בעיה שהם מנסים לפתור. הסיבה שאני מעדיפה לא לצפות בתוכניות כאלו היא שאני מתייאשת. אני מבינה שאי אפשר לברוח מהבעיות הללו, גם אם את משכנעת את עצמך שלך זה לא יקרה. כי זה קורה לכולם, וזה עוד יקרה לכולם. וזה יקרה שוב, גם לי. גם אם הבטחתי לעצמי שלא. ואולי לא נעים לי לראות את זה על המסך, כמו שלא תמיד נעים להביט במראה. 
 
40 דקות ריחפה מעל ראשי עננת אנטגוניזם, שנובעת ממקום אישי לחלוטין. עד לרגע שבו הופיע בתוכנית זוג קשישים מקסים, בני 90 פלוס, שסיפרו כיצד הם מתחזקים זוגיות של 65 שנה יחד. לא יודעת מה הצליח לשבור אצלי את החומה, אבל משהו שם עבד, ואפילו הסיר ממני כמות בלתי מבוטלת של חששות ופחדים. אולי כי רק בגיל הזה, כשאין לך פילטרים רגשיים, יוצאת האמת בדיוק כמו אצל ילדים. לטוב או לרע. אלא שכמו במקרה של הזוג החמוד הזה, שאולי איבד את הרומנטיקה אבל לא את החברות, את מבינה שגם הרע הוא בסופו של דבר די טוב כשמביטים עליו בראי הזמן. 
 

וכמתבקש מהסיטואציה, נזכרתי בסבא שלי, שהיה ההפך מכל מה שאי פעם ציפו ממנו. הוא חי עד גיל 90 והקדים את זמנו בכל כך הרבה מובנים. במיוחד בתפיסה המתקדמת שלו על זוגיות, שלא אופיינית לרבים מבני דורו - ע"ע "את לא חייבת להתחתן, אפשר רק לגור יחד". סבא שלי לא היה מונוגמיסט גדול, וזה בלשון המעטה. הוא קשקש על ימין ועל שמאל בגנותן של מערכות יחסים יציבות. "אישה אחת זה משעמם", אמר.

אחרי ששאלתי אותו לא פעם אם הוא נמצא במערכת יחסים מתוך ברירת מחדל של זקנה וחוסר רצון להישאר לבד, הוא ענה שכן, ואז מיד תיקן שלא. ולמרות הכל, הוא מצא את עצמו לא פעם בתוך מערכות יחסים ארוכות מאוד, כשאת אחת מהן הוא לא הצליח לשכוח. זו לא הייתה סבתא שלי, אלא מישהי אחרת, שעליה הוא סיפר לי זמן לא רב לפני שנפטר. סיפורו חידד אצלי את ההבנה שתפיסת האנטי־מונוגמיה צומחת כנראה אצל אנשים שלא התאהבו באמת, או שעדיין מאוהבים במי שאיבדו לנצח, ולא מצליחים להתניע את הלב מחדש. 
 
לא יודעת להסביר, אבל כשצפיתי בשיחה המצולמת עם הזוג הנשוי זה 65 שנה, ונזכרתי במחיר ששילם סבא שלי שלא התגבר על אהבה ישנה, הפסקתי פתאום לפחד מהמונח "להזדקן ביחד". 65 שנות זוגיות כבר לא יהיו לי. במחשבה שנייה אולי טוב שכך, זה באמת יותר מדי. אני מוכנה להתפשר על מספר אחר באמצע.