נמל התעופה שרל דה גול קיבל את לירי בחיבוק. השפה הצרפתית נשמעה באוזניה נעימה ומוזיקלית וממש מעוררת תיאבון. המסלולים הנעים והדיילות הנחמדות הנעימו לה את הנחיתה. הטיסה הייתה קצרה וטובה. העיבה עליה תקרית קטנה עם שולחן האוכל הקטן שסיבך אותה עם זוג ישישים שישבו לצדה, כשהיא כלואה ליד החלון. שולחן כה קטן ואוכל לא לטעמה, וכשהיא קמה לצאת לשירותים, הישיש שולח את ימינו אל ירכה כדי לעזור לה כביכול, לצאת. מגרונה פורצת קללה והדיילת נוזפת בה בצרפתית. מזל שהיא לא מבינה.
קצין הביטחון של שגרירות ישראל בפריז חיכה לה בכבודו ובעצמו בשער היציאה, חיבק ונישק אותה כאילו היו מכרים ותיקים, נשא את המזוודה הכבדה שלה והביא אותה אל מכוניתו שחיכתה בחוץ. ״פריז מחכה לך!״, הצהיר. שם את ימינו על כתפה, והוסיף ״גם גדי. את יותר יפה משחשבתי. ממש אתגר״. גדי היה בן קיבוץ, שלא התכוון לחזור לקיבוץ, גרוש, רודף שמלות, גם כשהשמלות הוחלפו במכנסיים. הרכילאים בשגרירות סיפרו שהמאבטחת המפוטרת בגלל הריון לא צפוי, היא אחת הקורבנות שלו. אבל לך תדע.
הנסיעה משדה התעופה אל העיר המתעוררת, שכל רחוב בה שופע אמנות, הכניסה את לירי לאקסטזה והחייתה בה את המשוררת הרדומה. הבניינים והמונומנטים והשדרות שעברו על פניהם בדרך לשגרירות, העבירו בגופה גלים של חום והתלהבות. זה לא היופי הקר והקפוא של אוסלו. המוזות הביטו אליה מכל עבר והחיו בה את התקוות שתלתה בחו״ל בטרם יצאה מן הקיבוץ הקטן בפריפריה הישראלית.
בניין השגרירות נראה לה ממש כארמון. שם לחצה את ידיהם של כמה בעלי תפקידים שאיתם תהיה בקשר וגדי מסר אותה לידי ורדה, שאת מקומה היא עתידה לתפוס. ורדה, בהתייעצות עם גדי, כבר איתרה טלפונית כמה חדרים למגורים, אבל את הלילה הראשון היא הציעה ללירי לישון במלון קטן סמוך לשגרירות ולצאת רק למחרת לבדוק בנחת שלוש אפשרויות של חדר מגורים בקומה החמישית של אחד הבניינים. ״קוראים לזה chambre de bonne - חדר המשרתת. וזה תמיד בקומה החמישית של הבניינים העתיקים. זה הכי זול והכי נוח, אבל רחוק מלוקסוס. את זה תקבלי בשגרירות״.
בית המלון היה אומנם קרוב, אך החדר היה קטן וצר ועלוב. אישה קטנה הפכה על פניו את הספר שקראה, קמה והובילה את שתיהן לחדר הדל. ״זה רק ללילה אחד או שניים״, ניחמה אותה ורדה, שראתה את הבהלה בעיניה של לירי. לפחות חזירים אין כאן, עברה מחשבה מוזרה בראשה של לירי. ״מה מצחיק אותך?״, שאלה ורדה. ״שום כלום״, ענתה לירי. ״אני אצא לטייל בסביבה עד שאפול מהרגליים ואת, ורדה, תשובי לביתך. אני אסתדר. אל תדאגי״. והן נפרדו בנשיקות על כל לחי.
ורדה למודת ניסיון, הספיקה עוד באותו ערב להזהיר את הצעירה החדשה מפני הקב״ט חסר המעצורים. ״ממה ששמע עלייך״, אמרה לה, ״הוא בטוח שאת טרף קל. ודווקא עכשיו זרקה אותו קלוד מכל המדרגות. הוא חבוט, אבל מורעב. !Attention - כלב מושך!״.
הקרואסון הפריך והשוקולד החם שהגיעו אליה לחדר בבוקר פיצו אותה על המיטה הלא נוחה עם הכר המגולגל כנקניק. טעמם היה גן עדן. הציפו אותה רגשות חמים והתלהבות נעורים שהיו אצורים בתוכה בהרפתקה הנורווגית הקפואה. כאן בפריז נפתחו מחשבותיה בפניה והיא ניסתה להבין ממה, בעצם, התאכזבה: מהחווה עם החזירים? מהשפה והקור והבדידות? או בעצם מהמין ללא אהבה, ללא דיאלוג, ללא הוורבליות שאפיינה אותה. מהמשפחה האפורה או מהשמש החסרה? המגע הראשון עם פריז ועם הישראלים בשגרירות הבטיחו לה לצאת מכל זה. לשוב אל עצמה ואל המוזות, אל שמחת החיים מתוך בדידות ושונות שאפיינו אותה בקיבוץ. שיחתה הראשונה עם הוריה מפריז עודדה את רוחם ואת רוחה.
דבר ראשון הלכה לירי לאליאנס ונרשמה ללמוד צרפתית בערבים. היא ממש התאהבה בשפה שכל מה שזכרה ממנה מילדות היה השיר ״הגימנזיסט חלב פרה, parlez vous״. המעבר ל״אמבסד״ ול״דוקומנט״ ו״ז׳ולי״ היה קשה ומאתגר. אתגר וגם תשוקה. הבתים, החנויות, המוזיאונים, השדרות, בתי הקפה, המטרו, המזרקות והיין שיכרו ושחררו אותה והפעילו את היצירה. המילים החדשות, משמאל לימין, עוררו את המוזיקליות שבשיריה. היא קנתה פנקס חדש, יפה, להתחיל בו את ספר השירים שייכתב מפריז, לא רק על פריז, אלא על העולם הגדול, שמעל העולם הקטן והאינטימי של בית ילדותה ונעוריה.
דפי הפנקס שלה התחלקו בין מילים חדשות בצרפתית לבין שורות חדשות של שירים משובצים במילים צרפתיות, חורזות עם העברית. ״Rire״ (צחוק) ו״ריר״, ״marche״ (שוק) ו״מרשה״. ״דם״ damme״ (גברת), ״or״ (זהב) ו״אור״, ״court״ (חצר) ו״קור״ או ״לבש״ ו"la vache״ (פרה). נוטרדם. לה בש קי רי. המוכרים כל כך. אפילו לקיבוצניקית מן הפריפריה. פריז היא ההפך מכל פריפריה.
דפי הפנקס שלה התחלקו בין מילים חדשות בצרפתית לבין שורות חדשות של שירים משובצים במילים צרפתיות, חורזות עם העברית. ״Rire״ (צחוק) ו״ריר״, ״marche״ (שוק) ו״מרשה״. ״דם״ damme״ (גברת), ״or״ (זהב) ו״אור״, ״court״ (חצר) ו״קור״ או ״לבש״ ו"la vache״ (פרה). נוטרדם. לה בש קי רי. המוכרים כל כך. אפילו לקיבוצניקית מן הפריפריה. פריז היא ההפך מכל פריפריה.
ורדה ליוותה אותה בחיפוש אחר דירה, בעצם חדר. בדרכן אל אחת הכתובות שבידיהן, צעדו לאורך הסיין ונתקלו בשלט של רחוב קטן, שורדה פירשה לעולה החדשה. שם הרחוב: רח' החתול הצד דגים. לירי נדלקה. ״אני רוצה לגור ברחוב החתול הצד דגים. לא עולי הגרדום, לא עיניים למשפט, לא נצח ישראל ואפילו לא ז׳בוטינסקי״, היא אמרה. ״אני אהיה החתול. זה מתאים לי״. שינו מכוונותיהן והלכו לאורך הרחוב, שואלות את הקונסיירז', היושבת בקומת הקרקע של כל בית לשמור עליו. ״אין חדר פנוי״, הייתה התשובה המרגיזה, בית אחר בית.
ורדה ניסתה לשכנע את לירי שיש בידה כתובת, לא רחוק מכאן, שבה החדר הוא מעל דירה שגרים בה ישראלים. לירי התעקשה ואכן, קונסיירז' פורטוגלית ערמומית הציעה להן חדר על הגג, תמורת עמלה של 50 פרנק. אל החדר הקטן עולים במעלית מפורזלת, שיש בה מקום רק לשניים, עד הקומה הרביעית. ומשם מדרגות צרות אל חדר המשרתות בקומה החמישית.
ורדה ניסתה לשכנע את לירי שיש בידה כתובת, לא רחוק מכאן, שבה החדר הוא מעל דירה שגרים בה ישראלים. לירי התעקשה ואכן, קונסיירז' פורטוגלית ערמומית הציעה להן חדר על הגג, תמורת עמלה של 50 פרנק. אל החדר הקטן עולים במעלית מפורזלת, שיש בה מקום רק לשניים, עד הקומה הרביעית. ומשם מדרגות צרות אל חדר המשרתות בקומה החמישית.
לירי רצה אל החלון, המחובר באלכסון לתקרה, ובמאמץ קל הצליחה לראות ממנו את הסיין הסמוך, שספינות מסע וספינות תיירים ומעבורות, שטו עליו ברגיעה. בחדר עמד שולחן עץ מרובע, חשוף. לידו כיסא צולע. מול השולחן כיור קטן וברז מעליו. חדר שירותים שהיה קטן על ורדה במצבה, אך ללירי הספיק בהחלט. הניאגרה הייתה שבורה. ״גדי הקב״ט יתקן לך את זה ברצון, תמורת שתי נשיקות ומזמוז אקראי״, אמרה לה ורדה. לירי עיוותה את פניה בגועל. המיטה הצרה מילאה את מחציתו של החדר. ״את המזרן הזה תזרקי ונקנה מזרן חדש״, אמרה לה ורדה. ״קודם קונים ואחר כך זורקים״, ענתה לירי וצחקה בלבה.
הן יצאו מן החדר. בעצם גם בקיבוץ גרו הרבה שנים לא בבית אלא בחדר. משפחות שלמות. ירדו במדרגות ובמעלית, ויצאו אל הרחוב הקטן בדרך לסיין לחפש מסעדה עממית. ״אני מסתפקת בדרך כלל בסנדוויץ'״, אמרה ורדה. ״סנדוויץ' עם ז'מבון מספיק לי. אבל היום לכבודך נאכל במסעדה. אני מקווה שנמצא כזאת שיש בה התפריט הפריזאי שלי. אני מציעה לך לנסות אותו״. הן מצאו מסעדת פועלים הומייה. ישבו והזמינו את התפריט של ורדה לשתיהן: מרק בצל מוקרם, גדוש בגבינת גרוייר, סטייק או-פואוור (עם פלפל חריף), כוס יין אדום ומנה אחרונה - פרופיטרול או-שוקולה. שזה פחזניות ממולאות בגלידה, שוחות ברוטב שוקולד חם.
״לפעמים״, אמרה ורדה, שטופת הנאה גסטרונומית, ״אני מסיימת במנה אחרונה אחרת, שלא מוצאים בכל מקום: לה בל הלן". בפה גדוש שאלה לירי בתנועת ידה מה זה. "פשוט", ענתה ורדה, "זה חצי אגס קלוף ענקי, טבול בליקר קוונטרו, שוחה בשוקולד חם״. האסתטיות שבה הוגשו המנות והקינוחים שבו את לבה ואת דמיונה של לירי, לא פחות מן הטעם הטוב ומן המחיר הסביר.
״לפעמים״, אמרה ורדה, שטופת הנאה גסטרונומית, ״אני מסיימת במנה אחרונה אחרת, שלא מוצאים בכל מקום: לה בל הלן". בפה גדוש שאלה לירי בתנועת ידה מה זה. "פשוט", ענתה ורדה, "זה חצי אגס קלוף ענקי, טבול בליקר קוונטרו, שוחה בשוקולד חם״. האסתטיות שבה הוגשו המנות והקינוחים שבו את לבה ואת דמיונה של לירי, לא פחות מן הטעם הטוב ומן המחיר הסביר.
עבודתה של לירי הייתה לעמוד שבע-שמונה שעות ביום בפתח הכפול של הכניסה לשגרירות, יחד עם מאבטח גבר. כל אדם זר שרצה להיכנס לשגרירות, עבר מאותה מבואה סגורה ומסוגרת, שבה הוא נבדק ביסודיות, למנוע כניסת אנשים לא רצויים ומסוכנים. לירי צריכה הייתה לבדוק מסמכים, לשאול כמה שאלות שגרתיות ולבדוק את גופן של הנשים הנכנסות. בעיקר במקומות שבהם ניתן להחביא סכין או אקדח או מסמכים אסורים. למקומות הללו קרא בן זוגה לאבטחה: בית חורון עליון ובית חורון תחתון. זה לא הוציא חיוך מלירי אלא להפך, והיא הודיעה לו שמהיום ואילך זה ייקרא: הגליל העליון והגליל התחתון.
הבדיקה הידנית נעמה לידיה, אבל קוממה את נפשה. אבל לא הייתה שום ברירה. הבדיקה הייתה חיונית ורשמית ולירי נכנעה להוראות. "אני מרגישה כמו קצב", אמרה לורדה, וזו ענתה לה: "תתרגלי, תתרגלי. עושים את זה גם על גשר אלנבי בארץ". היא התוודעה להרבה אח"מים שאהבו את פריז ואת השגרירות. הציגה את עצמה בפניהם בשמה המלא. מי יודע, אולי בשובה לארץ תיעזר באחד מהם. בשדה הספרות, למשל.
לירי ביקרה בכל מוזיאון בעיר ובסביבותיה, החל מהאימפרסיוניסטים וכלה בלובר שבו ביקרה שבת שלמה. גדי היה שבע מוזיאונים, אבל התעקש לקחת אותה למקומות מיוחדים ברכב שלו, למשל, לשכונה החדשה לה דפאנס, הרחק מהעיר הישנה. כולה גורדי שחקים ונבנתה בהנחה שמי שיגור בה, תהיינה לו לפחות שלוש מכוניות - לו, לזוגתו ולבניו. הם כמעט לא יצאו מהמכונית שנסעה ברחובות המפותלים, שאין בהם הולכי רגל, חוץ מגיחה לראות את המזרקה של יעקב אגם, שלא פעלה באותו יום. צבעיה של הבריכה המקסימה הכניסו מעט חיים למפלצת רבי הקומות.
בדרכם חזרה התעכב גדי ליד ביתו והפציר בלירי לעלות לכוס קפה. עוד בטרם גמרו את הקפה, הוא התיישב לידה ונצמד אליה, מלטף ומגפף. היא נרתעה ואמרה לו: "גדי, כבר אמרתי לך, זה לא בא בחשבון". וגדי, שטוף חשק, עשה כאן את טעות חייו: "את, אל תשחקי לי את הבתולה, שירילירי!". "שירילירי מודיעה לך", ענתה לו רשמית: "אם תיגע בי עוד פעם, אפנה לשגריר. או למשטרה". טרקה את הדלת ועזבה אותו חמום ולא מסופק, נעלב, אבל רגיל לזה.
מביתה הייתה יוצאת היישר אל הגשר שעל הסיין וחוצה אותו אל הגדה השמאלית, שם אהבה לשוטט בכל שעה פנויה. במקרה עלתה שם על מסעדה קטנה, מרחק הליכה מביתה, שהיה עליה שלט צנוע "כשר". לא הכשרות משכה את לבה, אלא ההנחה שכאן תיפגש עם יהודים ואולי גם עם ישראלים. ניסתה את המס־ עדה ונהנתה מן האוכל. למען האמת, גם מן הבחור יפה העיניים וארוך הזקן, שניהל את המסעדה בצניעות. מן הון להון התקשרה שיחה ביניהם ושאל היכן היא גרה וכמובן מאליו, אם יש לה מזוזה על הדלת. לירי צחקה "אני לא מנשקת - לא מזוזות ולא גברים", אמרה בחיוך גדול.
הוא ספג את חיוכה בחיבה והודיע לה שהיא חייבת לתת לו לקיים מצווה גדולה ולהצמיד מזוזה למשקוף החדר שלה. בתחילה היא סירבה בצחקוקי התנצלות, אבל אחרי שסיפר לה שהוא הגיע לפריז ללימודים בסורבון, שאולי יכינו אותו לרבנות, פרצה מפיה הסכמה, לא צפויה: "בעצם, למה לא? באחד הימים אחרי שאוכל כאן ארוחת ערב ותסגור את המסעדה, תבוא איתי ותתלה לי מזוזה. אבל שתהיה כשרה!". "אני מביא שתיים", הוא אמר. "מוכרחים אחת גם לכניסה לבית".
הוא ספג את חיוכה בחיבה והודיע לה שהיא חייבת לתת לו לקיים מצווה גדולה ולהצמיד מזוזה למשקוף החדר שלה. בתחילה היא סירבה בצחקוקי התנצלות, אבל אחרי שסיפר לה שהוא הגיע לפריז ללימודים בסורבון, שאולי יכינו אותו לרבנות, פרצה מפיה הסכמה, לא צפויה: "בעצם, למה לא? באחד הימים אחרי שאוכל כאן ארוחת ערב ותסגור את המסעדה, תבוא איתי ותתלה לי מזוזה. אבל שתהיה כשרה!". "אני מביא שתיים", הוא אמר. "מוכרחים אחת גם לכניסה לבית".
עבר שבוע שקט וגדי הקב"ט חזר לסורו. הוא תפס את לירי בהפסקה של ארוחת ארבע ואמר לה: "לבדך לא תגיעי למוסדות פריזאיים קלאסיים, כמו הלידו או הקרייזי הורס. אני מתנדב לקחת אותך לשם, לא למענך אלא למעני. אני נהנה שם מכל הופעה ובחור שמגיע לבד מעורר שם רחמים. תבואי איתי?". להפתעתו ולשמחתו, ענתה לירי, זקופה וגאה: "למה לא? לשם לא אגיע לבד". לירי נהנתה מאוד משני המופעים. השוותה אותם בלבה למופעים על הבמה בקיבוץ, ואיכשהו זה ניסח בראשה את ההבדל הגדול שבין הקיבוץ האהוב ופריז המקסימה.
תוך כדי שיחות בשגרירות, שמעה מספרים על מועדון לילה מיוחד, ותיק מאוד, "le lapin agile" ("הארנב הזריז"), בראש גבעה בקצה העיר. הוא נוסד ב־1855 ומאז, מדי ערב בערב חוגגים בו צרפתים ותיירים, חובבי שירה ויין. שם שותים ושרים, סיפרו לה. שירה בציבור, יין או שמפניה בכוסיות לא גדולות. במחירים לא גבוהים. זה היה בדיוק מן הדברים יוצאי הדופן שלירי חיפשה בעיר. לאחר ששמעה קונצרטים בכל הכנסיות היפות שבמרכז העיר, החליטה שהיא צריכה לראות את הארנב ולשמוע שירי עם צרפתיים. היא שכנעה כמה בנות מהשגרירות וממכרותיה הישראליות והן הלכו בחמישייה אל "הארנב הזריז".
בדרך לשם חוותה להפתעתה, חוויה, שתהיה למכוננת בחייה. במורד הגבעה שבראשה עמד המועדון, היה נטוע כרם, מטופל לתפארת, על צלע הגבעה כולה. זה הזכיר ללירי את עבודת הבציר בקיבוץ, בשעות הבוקר שלפני הזריחה, כשהטל עודנו על הענבים הבשלים, ימים של אושר ונחת. של רגיעה שמיימית. היא גם אהבה ענבים. בחוצפתה שהתפתחה בעולם הרחב, פנתה אל מנהל המועדון ושאלה אותו אם הכרם הבשל הוא שלו. האיש המזדקן לא הבין למה היא שואלת, אבל סיפר לה שהוא הבעלים וכל עונה הוא מחפש בוצרים, כי זה מעבר ליכולתו הפיזית בשנים האחרונות. לשאלתה, "האם תסכים שאני אבצור את הענבים בכרם שלך?", הוא פקח עיניים גדולות וקרא: "!!Oh la vache", קריאת הפתעה אופיינית לחקלאי צרפתי.
היא סיפרה לו בקצרה שהיא גם מנוסה בבציר, גם אוהבת לעשות זאת, ואם הוא יסכים היא תיקח שבוע חופשה מעבודתה ותבצור את הכרם האחרון בפריז, שנשמר למזכרת של השכונות החקלאיות שהעיר נגסה ורמסה. היא הצטרפה לחברותיה שישבו על השרפרפים הקטנים, כוסיות יין בידיהן ותהו על מגוון התיירים ששרו בהתלהבות של תנועת נוער, את השירים הצרפתיים העתיקים, מלווים בתזמורת צנועה.
בדרך לשם חוותה להפתעתה, חוויה, שתהיה למכוננת בחייה. במורד הגבעה שבראשה עמד המועדון, היה נטוע כרם, מטופל לתפארת, על צלע הגבעה כולה. זה הזכיר ללירי את עבודת הבציר בקיבוץ, בשעות הבוקר שלפני הזריחה, כשהטל עודנו על הענבים הבשלים, ימים של אושר ונחת. של רגיעה שמיימית. היא גם אהבה ענבים. בחוצפתה שהתפתחה בעולם הרחב, פנתה אל מנהל המועדון ושאלה אותו אם הכרם הבשל הוא שלו. האיש המזדקן לא הבין למה היא שואלת, אבל סיפר לה שהוא הבעלים וכל עונה הוא מחפש בוצרים, כי זה מעבר ליכולתו הפיזית בשנים האחרונות. לשאלתה, "האם תסכים שאני אבצור את הענבים בכרם שלך?", הוא פקח עיניים גדולות וקרא: "!!Oh la vache", קריאת הפתעה אופיינית לחקלאי צרפתי.
היא סיפרה לו בקצרה שהיא גם מנוסה בבציר, גם אוהבת לעשות זאת, ואם הוא יסכים היא תיקח שבוע חופשה מעבודתה ותבצור את הכרם האחרון בפריז, שנשמר למזכרת של השכונות החקלאיות שהעיר נגסה ורמסה. היא הצטרפה לחברותיה שישבו על השרפרפים הקטנים, כוסיות יין בידיהן ותהו על מגוון התיירים ששרו בהתלהבות של תנועת נוער, את השירים הצרפתיים העתיקים, מלווים בתזמורת צנועה.
היא לא סיפרה לחברותיה על הרעיון המוזר, והן שמו לב שראשה קודח. היא קמה באמצע השירה ושבה לחדר המנהל בהעזה של קיבוצניקית, היא שאלה אותו: "אם הסכמת לשיגעון הראשון שלי, אולי תסכים גם לשני?". הוא שם יד על כתפה ופקח עיניים גדולות. נראה שיופיה דיבר אל לבו. "עד חצי המלכות", אמר לה. והיא אמרה: "עניין הבציר סגור. אני אתקשר איתך מחר-מחרתיים. אבל יש לי עוד רעיון. שתי המגישות במועדון לא מספיקות להגיע אל המוני האורחים והן רצות בבהילות יתרה. האם תוכל לצרף אותי, נגיד שני ערבים בשבוע לעבודת המלצרות כאן?". הוא לא הרבה לחשוב ואמר avec plaisir ותבואי בשמלה או בחצאית. זה פמינין. "את רוצה להתחיל מחר?", "כן. מחר", ענתה לו והושיטה את ידה לידו ללחיצה. היא חזרה המומה אל חברותיה: "מחר אני ממלצרת כאן. בלאפין אג׳יל ההיסטורי, המפורסם". הן לא האמינו למשמע אוזניהן.
כעבור יומיים-שלושה הוציאה את בגדי הקיבוץ מתחתית המזוודה והגיעה לבציר. היא קיבלה שחרור לשבוע. השותף שלה למבואת השגרירות נשם לרווחה. הוא אהב שהבנות מתחלפות.
הבציר, מלפני צאת החמה ועד שקיעתה, התיש את גופה אבל ריענן את רוחה. עזרו על ידה שני צעירים תוניסאים שעשו את הסבלות הדרושה. הבציר השיב אותה אל נעוריה, אל קיבוצה ואל חברי נעוריה מהעבר השני של הגפנים. משום מה השתלטה על זיכרונה דמותו של נדב "היתום", הנשיקה הראשונה מבעד לענבים ולעלי הגפן. לבן שלי אקרא גפן, עלה הרהור מטורף בראשה. בקיבוץ אחזור לכרם, רדף הרהור סביר אחרי קודמו ההזוי.
לעומת זאת הייתה אכזבה גדולה מן המלצרות. היא הבינה עד מהרה מדוע נתבקשה להגיע בשמלה או בחצאית, כי אחת המוסכמות, כנראה, במועדון הוותיק הזה, הייתה ליטוף אקראי של המלצרית, במעלה ירכה. הניסיון להישמט מהידיים החמדניות לא עלה יפה, כי הייתה חייבת לאזן ולהגן על המגש העמוס כוסיות מלאות שבידיה.
היא התפטרה מן המלצרות, אך השלימה עד תום את הבציר בגבעה היפהפייה, תחת עיניהם המשתאות של התיירים. כמה מהם אף מחאו לה כפיים. אין טוב בלי רע, סיכמה לירי בנפשה, בתום חוויותיה בכרם ובמועדון אשר במונמארטר. כשאשוב לארץ וישאלו אותי, מה עשית בפריז, אספר להם שבצרתי ענבים בכרם. והם לא יאמינו. שתליתי מזוזה בפתח החדר השלי. והם...
מתוך הקובץ "פרקי לירי וסיפורי המחצית השלישית״ שיראה אור בקרוב בהוצאת מסדה המחודשת.