תגידו, הספקתם כבר להניף את הדגל האדום? לתלות את דיוקניהם המעוטרים של החברים לנין וסטאלין? לתפוס מקום כדי להיטיב לראות את התהלוכה?
 
קום התנערה, עם חלכה, וראה מה היה לו, ליום הראשון בחודש מאי, זה שהיה פעם יום חג במכורתי חיפה, אי שם בשנות ה-70 הרחוקות. בבית הספר העממי (שהיה ל״יסודי״. על שום מה לא אדע לעולם: מה רע בעממיות?) לא הייתה בעיה: סוף-סוף למדתי ב״בארי״ ברחוב ברל (כצנלסון) - הייתכן שלא לציין את המאורע עם אזור חיוג שכזה?

אבל במחצית השנייה של שנות ה-70 נשבו כבר רוחות שינוי מסוכנות: פרופסורים ליברליים, רחמנא ליצלן, מהטכניון הסמוך או מה שהיה מסוכן אפילו עוד יותר (שכן את המחקר האקדמי תמיד אפשר וצריך לרתום למען המהפכה): סימנים ראשונים לאינדיבידואליזם מחשבתי בראשות צאצאי הרוויזיוניסטים (סליחה על השימוש בביטוי כה קשה בשעה שבה ילדים עלולים לחלוף ליד העיתון), שהעדיפו את היוזמה הפרטית על פני הדאגה לקולקטיב. מה אתם יודעים? אחרי המהפך של 1977 הפך היום הזה מיום שבתון אוטומטי ליום שבו מי שלא חפץ ללכת לבית הספר היה צריך להביא פתק מההורים! מה הלאה? שאלנו את עצמנו, הפסקת התמיכה של מועצת פועלי חיפה בקבוצת הכדורגל שלנו? ומיד נזפנו בעצמנו על שהרהור כפירה שכזה בכלל חלף במוחנו.
 
וב-1981, כשהמון משולהב, שלא הכרנו כמותו עד אז אלא בדיבורים על ״ישראל השנייה״, שעבורנו הייתה יקום מקביל, הריע לבגין בכיכר מלכי ישראל, בעודו מדבר על "הדגלים האדומים, הדגל של שנאת ישראל" ועל אלה ש״הובלו במשאיות של הקיבוצים״ לכיכר כמה ימים קודם לכן (ללמדנו שהפחדה בעזרת אמצעי תחבורה היא עניין תורשתי בקרב ראשי הליכוד), כבר בכלל השתוממנו: האם יש דבר יהודי יותר מלהיות קומוניסט? ובכלל, האם יכול להיות מישהו שחלומו הגדול אינו להיות, יום אחד, קיבוצניק? על מה הוא מדבר הבגין הזה?
 

ממעמקי ״הבועה התל אביבית״ של היום קשה לי שלא להיזכר ״בבועה הראשונה שלי״, הסוציאליזם שעטף אותי בילדותי: מבית הספר דרך תנועת הנוער ועד לנח״ל. עבורי הוא חלק בלתי נפרד מ״ארץ ישראל הישנה והטובה״, כמו סנדלים תנ״כיות (כן, אני מודע לטעות בזכר-נקבה, אבל נסו לקרוא להם ״תנ״כיים״ ותקבלו כאפה שבשנות ה־70 עדיין לא נחשבה לתגובה אלימה במיוחד), כמו המסע מים אל ים, כמו מחנה העבודה בחופשות שבהן קטפנו אפרסקים וערגנו אל המתנדבות, כמו שירה בציבור לפני שהפכה ל״קריוקי״.
 
לצערי, ארץ ישראל הישנה והטובה שלי, הייתה ארץ ״לעולם לא״ עבור תושבי אותו יקום מקביל, עבורם היה הסוציאליזם סמל לדברים ההפוכים: לביזוי של מסורת ישראל, לאפליה עדתית בשם שוויון מדומה, למשטר שבו מי שאינו מחזיק בפנקס בצבע הנכון פשוט לא נספר.
 
ולמרות תחלואיו, עדיין היו בו רגעי קסם. אם לא ברמה הלאומית, לפחות ברמה המשפחתית שלי, כשהגדול שבהם היה מנהגו של אבי, בן הארץ הזאת ודובר את שלוש שפותיה: עברית, יידיש וערבית, לשבת לארוחת הבוקר עם הפועלים הערבים. כולם ביחד, בישיבה מזרחית על הרצפה, כשעיתונים ישנים משמשים כמפה וג׳ריקן עטוף בקלקר עובר מיד אל יד כדי להרוות את הצימאון שלא מבדיל בין אדם לאדם ובין עם לעם. או הרגל אחר שלו, שדבק בי עד היום, לפנות אל כל עובר אורח במילה ״חבר״ (הנה לכם אוקסימורון ישראלי נוסח שנות ה־70: ״סלח לי, חבר, איפה יוצא פה רחוב ז׳בוטינסקי?״).
 
מאז בגרנו, אני ושכמותי. התפתחנו, התפכחנו. הסוציאליזם של ימי ילדותנו נשמע כמו שיר ישן שמתנגן לפתע ברדיו, איזה גבעטרון שהתפלח לו בין טיילור סוויפט לפאר טסי. את האדום שבחיי הותרתי בשתי תמונות הילדות שמלוות אותי עד היום: הפועל חיפה ומנצ׳סטר יונייטד, ששתיהן (וזה בערך קו הדמיון השני והאחרון ביניהן) שייכות ליהודים עשירים שמתגוררים בארצות הברית ולא אהובים, בלשון המעטה, על קהל האוהדים המקומי.
 
ובכל זאת, את הגעגוע אין להשיב: לא לציונות הסוציאליסטית ממש, אלא אל הכוונות הטובות שפעפעו בלב מאמיניה, אלה שהיו השמן על גלגלי השחיתות המאורגנת של עסקניה.
 
אמי שפיזמה לי לפני השינה ״זה יהיה קרב אחרון למלחמת עולם״ בנוסח העברי של שלונסקי למילות האינטרנציונל, האמינה באמת ובתמים ש״עם האינטרנציונל יעור ישגב אדם״, והאמונה הזאת ביטאה לא רק נטייה פוליטית, כי אם בראש ובראשונה סולם ערכים שוויוני, משהו שחסר כל כך ב״קולקטיב העושים לביתם״ שהפכנו להיות.

הגעגוע ל״אחד במאי״, לפיכך, אינו געגוע למניפסטים הישנים, אלא לימים שבהם אפילו לשמאלנים עוד הייתה תקווה או לפחות אמונה.