דבר אחד ברור: במזרח התיכון לא יתרחש נס ולא יכונן בו אזור חופשי מנשק גרעיני. זה לא יקרה החודש כשתסתיים ועידת הסקר של האמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני (NPT REVIEW CONFERENCE), ולא בעתיד הנראה לעין. 
 
השבוע נפתחה בניו יורק ועידת הסקר הרביעית במספר. היא מתכנסת מאז 1995 כל חמש שנים, ומטרתה לנסות לגבש אמנה חדשה שתחליף את הקיימת, שנחתמה ואושררה ב-1970. האמנה קובעת כי רק חמש מעצמות, החברות הקבועות של מועצת הביטחון, רשאיות לפתח ולהחזיק נשק גרעיני - אם כי אסור להן להפיצו או להעביר ידע, ציוד וחומרים, שיסייעו למדינות אחרות לייצרו. הסידור הזה, שאפשר לחמש מדינות - ארה"ב, רוסיה, בריטניה, סין וצרפת - לקיים מונופול גרעיני, אינו מוצא חן בעיני מדינות רבות, והן דורשות לתקן את האמנה. אך כל עוד לא תגובש אמנה חדשה, לזו הקיימת יש תוקף משפטי מחייב.
 
במחצית השנייה של שנות ה-60, כשהאמנה הייתה בשלבי גיבוש, ישראל שקלה ברצינות להצטרף אליה. זה נבע בעיקר מלחץ כבד שהפעילה עליה ארה"ב. אך בסופו של דבר היא הדפה את הלחצים ולא חתמה על ה־NPT. לפי פרסום אמריקאי, על רקע הסלמת המשבר עם מצרים במאי 67', ומבלי שהתקיים דיון מסודר, התקבלה בישראל החלטה לערוך הכנות להעמיד לכשירות מבצעית את פצצת הגרעין שהצליחה לפתח עד אז.


הקריה למחקר גרעיני בדימונה, שנות ה-60. צילום: הארכיון הלאומי 
  

מאז מיוחסת לישראל מדיניות של "עמימות גרעינית" - היא לא מכחישה אך גם לא מאשרת שברשותה נשק גרעיני. העולם כולו מניח שהיא אחת מתשע המדינות (חמש בעלות היתר וארבע ללא היתר) שברשותן נשק גרעיני. ארבע המדינות שאין להן "היתר" הן ישראל, הודו ופקיסטן, שגם הן לא הצטרפו לאמנה, וקוריאה הצפונית שהצטרפה ופרשה ממנה. 
 
אך בניגוד להודו, פקיסטן וקוריאה הצפונית, שביצעו ניסויים גרעיניים והודו בכך, ישראל לא ביצעה ככל הידוע ניסוי גרעיני (היא חתמה על האמנה למניעת ניסויים גרעיניים אך לא אשררה אותה). עם זאת, לפי פרסומים קודמים ישראל כנראה השתתפה בניסוי של דרום אפריקה שהתבצע ב־1979 באוקיינוס ההודי, או שלפחות קיבלה את תוצאותיו. לפי הספר "מלחמות הצללים" (של שותפי האמריקאי דן רביב) ישראל גם השיגה את תוצאות הניסויים שביצעה צרפת.
 
ישראל סירבה עד כה להשתתף בוועידות הסקר ונעדרה משלוש הקודמות, בטענה כי היא אינה חברה באמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני, שמכוחה מכונסות הוועידות. אך הפעם החליטה ישראל להשתתף בוועידה על תקן "משקיפה", וזאת כתוצאה מלחץ בינלאומי, בעיקר של ארה"ב ועקב המצב החדש המתהווה במזרח התיכון. 
 
למעשה, השינוי בעמדתה של ישראל החל כבר בסוף ועידת הסקר של 2010. זה קרה לאחר שממשל אובמה הסכים להצטרף ליוזמה ערבית (בראשות מצרים) שקראה למנות מתווך שינסה לקדם את רעיון הקמתו של אזור חופשי מנשק גרעיני במזרח התיכון. בעולם הוקמו כבר כמה אזורים כאלה - בדרום אמריקה ובמרכזה, באסיה ובאפריקה.
 
בלית ברירה אימצה ישראל את הגישה של "אם אינך יכול להכותו הצטרף אליו", אך דרשה לתקן את הסעיפים והתנאים שמכוחם מונה לפעול המתווך - דיפלומט פיני בכיר. דרישות ישראל התקבלו. הוסכם שהשיחות יהיו לא רשמיות ובלתי מחייבות ויעסקו לא רק בסוגיית נשק גרעיני - רמז ברור לישראל - אלא גם בשאר סוגי הנשק להשמדה המונית, נשק כימי ונשק ביולוגי.
 
לאחר עיכובים ומכשולים שונים התקיימו כמה סבבי שיחות בשנים 2011־2013 בשווייץ. במפגשים הראשונים הנוכחות הייתה מרשימה. היא כללה את נציגי מצרים, סעודיה, איחוד האמירויות ומדינות ערביות נוספות. אפילו איראן שלחה נציג לאחד המפגשים. 
 
המשלחת הישראלית לשיחות, כמו גם כעת לוועידת הסקר בניו יורק, היא בראשותו של המשנה למנכ"ל משרד החוץ ג'רמי יששכרוף וכוללת נציגים מהוועדה לאנרגיה אטומית, המועצה לביטחון לאומי ונציגים של משרד הביטחון, צה"ל ועוד.
 
מטרת השיחות בשווייץ הייתה לבדוק את ההיתכנות של כינוס ועידה אזורית לפירוז המזרח התיכון מכלי נשק בלתי קונבנציונליים. אך בסופו של דבר השיחות נקלעו למבוי סתום. כמה מדינות ערביות כמו עיראק וסוריה לא שלחו נציגים לדיונים, וגם איראן חדלה להופיע.
 
ישראל מצדה עשתה כל מאמץ כדי להקשות על השיחות ולמנוע התקדמות. היא השתמשה בתואנות טכניות ופורמליות - דרישה לסלק כל סממן (דגל, מאבטחים) למעורבות של האו"ם, והקשתה בשאלה כמו מהם גבולות המזרח התיכון - האם הוא צריך לכלול את מדינות צפון אפריקה או מעצמות גרעיניות כמו הודו ופקיסטן (המדינה המוסלמית היחידה בעולם עם נשק גרעיני). כמו כן תבעה ישראל שהדיונים יעסקו גם בצורך לפרק את אמצעי השיגור של כלי הנשק - קרי טילים.
 
העמדה הישראלית הייתה ועודנה כזו שמזכירה את שאלת הביצה והתרנגולת. הטענה הישראלית היא שקודם לכל כינוס של ועידה לפירוז המזרח התיכון, על כל מדינות האזור להכיר בזכותה של ישראל להתקיים, לחתום עמה הסכמי שלום כולל סידורי ביטחון, לכונן עמה קשרים דיפלומטיים ורק אז להתחיל להתדיין על כינון אזור חופשי מנשק להשמדה המונית.
לנכונות של ישראל להשתתף הפעם בוועידת הסקר על תקן של "משקיפה" תרמו גם השינויים המסעירים העוברים על המזרח התיכון. סוריה נאלצה להתפרק ממאגר הנשק הכימי שלה, שנחשב לגדול בעולם. מלחמות האזרחים קורעות לגזרים את סוריה, עיראק, לוב ותימן, שמתקשות לתפקד כמדינות ריבוניות עם ממשל מרכזי. טרור אסלאמי פונדמנטליסטי, חסר תקדים באכזריותו, שוטף את המזרח התיכון. השסע האלים בין השיעים לסונים מעמיק. איראן מגבירה את מאמציה להפוך למעצמה גרעינית והגמונית.
 
כל אלה יצרו מציאות חדשה שמביאה עמה בריתות חדשות וסדרי עדיפויות אחרים. מדינות ערביות סוניות כמו מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות מודאגות יותר מאיראן גרעינית ומחתירתה להגמוניה אזורית מאשר מהמונופול הגרעיני המיוחס לישראל.
 
מצרים, פעם הקולנית ביותר בדרישתה לפרק את ישראל מנשקה הגרעיני, ממתנת את הטון. דיפלומט מצרי אמר לי שאומנם עמדתה העקרונית בעד פירוז המזרח התיכון לא השתנתה, אך הלחץ כלפי ישראל לא יהיה הפעם "בלתי נסבל. זה נובע גם מהיחסים הביטחוניים בין ירושלים לקהיר, שבמרכזם מאבק בטרור של 'מחוז סיני' - קבוצת הטרור שנשבעה אמונים לדאע"ש, ונגד חמאס ברצועת עזה.
מבחינת ישראל, המקרה הגרוע ביותר שיכול להתרחש בוועידת הסקר יהיה החלטה להמשיך במתכונת השיחות הבלתי מחייבות שהתקיימו בשנים האחרונות, בהשתתפות ישראל ומדינות במזרח התיכון, לכונן אזור מפורז מכלי נשק של השמדה המונית. אם זה יקרה, ישראל תוכל לחיות עם החלטה כזו בשלום ביודעה שהיא שוב תוביל לשום מקום. גם בשנים הבאות לא יישקף למדיניות המוצלחת של "עמימות" שישראל גיבשה ומתחזקת זה 50 שנה שום איום.
 
משחקים באש

מלחמת האזרחים העקובה מדם בסוריה נמשכת זה 50 חודשים. סוריה אינה קיימת עוד כמדינה אחת שלמה וריבונית - היא מחולקת ל"נחלות" ול"תת־נחלות" בשליטת עשרות ארגונים. שלטונו של בשאר אסד מחזיק מעמד אך מצבו בכי רע, אולי הגרוע ביותר מאז פרוץ המלחמה.
המורדים מאיימים להשתלט על חלקים מרצועת החוף ולאיים על נמל לטקיה, עירה של משפחת אסד. אלמלא הסיוע ההולך וגובר של חיזבאללה ואיראן, כבר מזמן היה אסד מגורש מנחלתו (הוא וצבאו חולשים על אולי 30% ממה שהייתה פעם סוריה).
 
את המצב הזה מנצלת היטב ישראל. פרסומים זרים מייחסים לה זה יותר משנתיים תקיפות מהאוויר של בסיסים ומחסנים של צבא סוריה, שמהם מועברים טילים מתקדמים לחיזבאללה בלבנון. האומדן, על סמך הפרסומים הזרים, הסתכם בתקופה זו ביותר מעשר תקיפות. שתי האחרונות היו בשבוע שחלף. ישראל אינה מתייחסת לפרסומים, אינה מכחישה אך גם אינה מאשרת. כל התקיפות עברו ללא תגובה מצד משטרו של אסד או שנענו בתגובה מינורית של חיזבאללה. 
 
אך המשחק באש שישראל - כפי שניתן להניח - משתתפת בו מול חיזבאללה ואיראן על אדמת סוריה הוא מסוכן. הוא עלול לצאת מכלל שליטה ולהתפתח לעימות צבאי שאף צד לא רוצה בו. ביטוי לחשש הישראלי מפני הסלמה היה בהודעה מפי "גורם צבאי" שהכחיש כאילו ישראל ביצעה את התקיפה הנוספת בלילה שבין שני לשלישי על עמדות צבא סוריה וחיזבאללה, כפי שייחסו לה דיווחים בתקשורת הערבית. מהלאו אפשר להקיש על ההן. 
 
לעומת זאת, גורמים ביטחוניים לא הגיבו כשבתקשורת ייחסו לחיל האוויר שתי תקיפות על מטרות בסוריה ערב יום העצמאות ובלילה שבין שישי לשבת לפני שבוע. בעקבות תקיפות אלה, החליט מי שהחליט בטהרן ובדאחיה (שבו שוכן מטה חיזבאללה בביירות) להגיב, ושלח ביום ראשון את החוליה שהתכוונה להטמין מטעני נפץ בגבול ברמת הגולן. צה"ל זיהה אותה וכלי טיס תקף והרג את אנשיה.
 
האירועים בגולן והתגובות בישראל מזכירים את מה שקרה בינואר 2015. שוב, לפי פרסומים בתקשורת, תקף חיל האוויר שיירה של כלי רכב באזור קוניטרה והרג גנרל של משמרות המהפכה של איראן, את ג'יהאד מורנייה (בנו של עימאד, שהיה "שר ההגנה" של חיזבאללה ושחוסל בפברואר 2008 בדמשק בהתנקשות שמיוחסת למוסד) ומפקדים נוספים בחיזבאללה. בעקבות המבצע ציטטו כלי תקשורת זרים "גורם ביטחוני" בישראל, שאמר שהגנרל האיראני לא היה יעד לחיסול. היה זה ניסיון לשלוח מסר מפייס לאיראן, מחשש לתגובתה. אחר כך באו דיווחים אחרים שהעריכו שלישראל היה מודיעין מדויק והיא ידעה בדיוק מי יימצא בשיירה.
 
בדיווחים אלה טמונה סתירה לוגית. אם ישראל אינה מגיבה על פרסומים שמייחסים לה תקיפת מטרות בסוריה, אז איך יכול "גורם ביטחוני" לומר שהגנרל האיראני לא היה מטרה. סתירה זו לא נעלמה מעיני הצנזורית הראשית תא"ל סימה וקנין־גיל, שמסיימת בקרוב את תפקידה. היא שלחה לפני כמה שבועות מכתב ליועץ המשפטי לממשלה שבו התריעה על כך שבכמה מקרים כלי תקשורת ישראליים וזרים פרסמו כתבות שונות טעונות הגשה מוקדמת לפני פרסום, בלי להגיש אותן לה כמתחייב. ספק רב אם היועץ המשפטי יורה על פתיחת חקירה.
 
כך או כך, השאלה הגדולה היא אם יש לישראל אסטרטגיה ברורה כלפי סוריה. בזמנו הגדיר שר הביטחון כי ישראל אינה מתערבת בנעשה בסוריה אך תדאג להגן על מה שהגדיר "האינטרסים הביטחוניים" שלה. אלה כוללים שמירה על השקט בגבול. כל ירי מכוון לעבר ישראל או פעולה עוינת אחרת ייענו בתגובה צבאית. כמו כן, תעשה ישראל כל מאמץ למנוע העברת נשק מתקדם מסוריה ללבנון, בעיקר טילים ארוכי טווח ומדויקים וטילים נגד מטוסים.
 
נראה שרוב התקיפות המיוחסות לישראל עונות על מה שנתפס במערכת הביטחון כפגיעה באותם אינטרסים. רק ההתנקשות בגנרל האיראני ובמורנייה הייתה חריגה. היא הוסברה במאמרים של פרשנים כפעולת סיכול, שמטרתה למנוע ניסיון של איראן־חיזבאללה להקים בסוריה תשתית צבאית בקרבת הגבול עם ישראל, שתופעל בעת הצורך.
 
אבל בכירים במערכת הביטחון הודו שקשה להרתיע אויב מרצון להתחמש. אפשר להרתיע מלהשתמש בנשק, אך לא מעצם פעולת ההתחמשות. אם כך, מה הטעם לתקוף אספקת נשק טילים מתקדמים, כאשר ברשות הארגון הלבנוני-שיעי יש כבר קרוב למאה אלף רקטות וטילים שיכולים לפגוע בכל מטרה קרובה כרחוקה בישראל. מה יעלו או יורידו במלחמה עתידית עוד כמה עשרות טילים שיהיו בידי האויב.
 
מכאן גם נובעת השאלה המתבקשת - האם מנהיגי ישראל באמת גיבשו לעצמם אסטרטגיה ברורה והם פועלים ליישמה, או שמא מדובר בטקטיקה שנועדה לפגוע ביריב כל אימת שיש מודיעין עדכני וזמין, שעלולה להיות לבומרנג. עד מתי יוכלו האיראנים וחיזבאללה להרשות לישראל להמשיך לפגוע ביוקרתם והם ימשיכו להבליג? גם להם, כמו לישראל, יש קווים אדומים ורצון לבסס הרתעה.