את אדוות ההפגנה הרגישו אתמול גם בסמטאות הצרות ביותר של יד חרוצים בואך רחוב המסגר. גם אני כמו עוד אלפי נהגים, נתקעתי בפקק האינסופי. כל נתיבי המילוט הפוטנציאליים היו רק עוד סיבוב במבוך המחסומים שמנע מהתנועה להגיע לאזור עזריאלי ונתיבי איילון.
בינתיים התראיינה ברדיו נהגת שלטענתה "תומכת במאבק האתיופים", אך הפקקים כנראה עצבנו אותה מעט יותר מדי, כי התמיכה שלה בהם, כך היא הודיעה, קצת התערערה. "אנחנו מבינים את הנושא והמצוקה, אבל שיבוש השגרה רק גורם להפחתת התמיכה בהם, הרי לא ייתכן שיפתרו אלימות באלימות", היא הוסיפה.
ככה זה אצלנו, גורמים לנו להסתגר קצת עם עצמנו ברכב, והנה העצבים עולים ואין לנו זמן למחאות. אז נכון, ישנן פגישות שנאלצו להידחות, והיו מי שאיחרו לאסוף את ילדיהם מהגן, אבל מי שלא הכין את עצמו לפקק הענק כנראה קצת מנותק, והעובדה שאנחנו חיים בבועה מנותקת היא לא חדשה, עוצמת הניתוק היא שמפתיעה.
איך ייתכן שהזעקה שנשמעה לפני כמה ימים בירושלים לא בישרה לנו על העומד לבוא? לא היה צריך להתהלך יד ביד עם הצועדים בדרך לבית ראש הממשלה כדי לדעת שהקריאות יגיעו גם לפאתי המגדל הדרומי של עזריאלי. ההפגנה הזאת היא הרי יותר מתלונה על אלימות שוטרים, היא מחאה על התעלמות, הזנחה שיטתית, ועל דור חדש שמדבר בשם אבותיו.
סבלנותו של גוש דן פקעה מהר. ברשתות החברתיות אומנם היה אפשר למצוא עדות לתמיכה רחבה במחאה, אבל גם היא הייתה מרוחקת במידת מה. רובנו הגדול חזר הביתה, התקרב למסך, והביע צער, בינו ובין עצמו, לנוכח תמונות המפגינים שואפים לריאותיהם גז מדמיע. הריחוק מעולם לא היה יותר נוח. הגיע הזמן להפסיק לקרוא לבני העדה האתיופית "אחינו", הגיע הזמן להפסיק להיות נחמדים. האזרחים האלה הם אנחנו. אני, את ואתה.