בניגוד לקרעי זיכרון משובשים מזקנה, ציטוטים שקהו, חיבור תת־הכרתי של טקסטים שנכתבו ונדפסו בנפרד ובעיקר בגלל אמירה שהתבקשה שתיאמר אך לא נאמרה, זה מה שבאמת כתב ג׳ון לנדאו, מבקר הרוק של “רולינג סטון" - לא בעיתונו אלא ב- "The Real Paper" - קטע מהביקורת המפורסמת ביותר בתולדות הרוק: “ביום חמישי שעבר, בתיאטרון הרווארד סקוור, ראיתי את הרוק'נרול חולף מול עיני. וראיתי דבר אחר: ראיתי את עתידו של הרוק'נרול ושמו ברוס ספרינגסטין. ובלילה שבו היה לי צורך להרגיש צעיר, הוא גרם לי להרגיש שאני שומע מוזיקה פעם ראשונה בחיי... הוא פרחח רוק, משורר רחוב לטיני, רקדן בלט, שחקן, בדחן, מנהיג להקת ברים, נגן גיטרת קצב לוהט, זמר יוצא מן הכלל ומלחין רוק'נרול גדול. הוא מנהיג להקה כמי שעושה כך כל חייו... הוא מענטז לפני להקת הכוכבים הקצבית שלו כהכלאה של צ'אק ברי, בוב דילן הצעיר ומרלון ברנדו". 
 
מתרגמים מקצועיים מוזמנים לבוא איתי חשבון על קיצורי דרך והינזרות ממילון אנגלי־עברי, אבל אני מכיר את המתרגמים והמילונים הללו, והם אינם מכילים את המילים שחייבים להמציא כדי לעשות צדק עם הטקסט. מה שמדהים ממרחק הזמן והתודעה הוא העובדה שהדברים נכתבו ב־9 במאי 1974 ואין בהם ולו שמץ קרבת משפחה רחוקה לאמירה שספרינגסטין הוא בוב דילן הבא. 
 
מה שמדהים בגדול, באמת ובתמים, הוא שהדברים נאמרו שנה וחצי לפני יציאתו לאור - בפיק ברכיים קולקטיבי, מספרינגסטין ועד קולומביה, חברת התקליטים שהחתימה אותו, בימים שאלבום כושל אחד היה ההבדל בין להיות או לחדול - של "Born to Run", בספטמבר 1975, התקליט שאם יש למישהו בעיה להודות בזאת אקח את האחריות כולה על עצמי, שינה את חיי ואולי את חייכם? חיינו? החיים בכלל? 
 

לא את כל הדרך שפיללתי עשה סיפור הרוק הגדול הזה של המאה שעברה. בעיקר משום ששנה אחרי שכתב את דברי השבח המיתולוגיים הללו, שאני יודע כמה קשה לכתוב כמותם ולהישאר בחיים מבלי שמעריץ חמום מוח של דילן לא יחרבן על מושב הנהג של המוסטנג 65' שקנית בדולר האחרון שלך, ואחרי שספרינגסטין ומייק אפל, המפיק הצעיר והדינמי שלו השחיתו תשעה חודשים באולפן בניסיון להביא את השיר "Born to Run" לכדי שלמות, נדחף לנדאו לתמונה וחתם כמפיק-שותף של האלבום החדש בתקווה שהאוזניים הטריות שקראו כה טוב את טופוגרפיית הרוק של 1975 יעזרו בפתרון הבעיות שהלינו באולפן במשך שנה וחצי את האלבום שטרם נודע, שישנה לנצח את האופן שבו אנו מאזינים לרוק'נרול. 
 
אף אחד לא דיבר בקול על ניגוד אינטרסים זועק ומשווע לצדק מוסרי במעברו של לנדאו ממושבו הרעוע במערכת העיתון של אלה שאינם יודעים לשיר ולנגן וכותבים על מי ששרים ומנגנים. אף אחד לא חשב שהיה דבר מה מצחין בהחלטה לגייס את לנדאו, על חשבון אפל הנאמן, אחרי שכת נאמני ספרינגסטין בחברת קולומביה החליטה להוציא 50 אלף דולר על שיווק ציטוטו של לנדאו “ראיתי את עתידו של הרוק'נרול ושמו ברוס ספרינגסטין". 
 
למרות שמו ספרינגסטין הוא שבעים אחוז איטלקי ושלושים אחוז הולנדי, ושם משפחתו ממוצא הולנדי ולא יהודי, ולראות אותו מחוץ בחיבוק הדוב המגושם של לנדאו שהיה גדול עליו פיזית בארבעה מספרים לפחות, הזכיר לי, ולא לטובה, חיבוקים היסטוריים נוספים מתולדות הרוק: אלברט גרוסמן המרושע שניהל את דילן; אליוט רוברטס (רבינוביץ') וניל יאנג; אירווינג אזוף והאיגלז; דיוויד גפן וג'קסון בראון; פיטר אשר ולינדה רונדסטט; בריאן אפסטין והביטלס; סול זאנץ וג'ון פוגרטי ורבים אחרים. 
 
יש כאן טענה שאין כרגע פנאי אליה, אבל התמונה המרירה שעולה מהיררכיית הרוק היא שככל שנהוג לדבר בנו כבמוחות המוכשרים והיצירתיים בתולדות הכל, לא יצאו מאיתנו הרוקרים הגדולים ביקום אחרי שמנכים מהדיון את דילן, פול סיימון ותזכירו לי. כאשר הגיע דיוויד רמניק, עורך ה"ניו יורקר", לכתוב את האפוס הספרינגסטיני שלו ב־2012, בעיקר כדי להבהיר שהוא נער רוק כשם שהוא מבין בסכסוך הישראלי־פלסטיני ובפוליטיקה אמריקאית וגלובלית, הוא ראיין את לנדאו בביתו בצפון מחוז ווסטצ'סטר בניו יורק שבו הקימו היהודים את מליציית הכוח והממון, ולא התבייש לכתוב שלנדאו ודאי לא יאהב את זה אבל על קירות ביתו תלויים ציורי שמן של גדולי ציירי הרנסאנס. 
20 שנה מאז אחזתי בפטיפון האחרון ועברתי לצליל הדחוס של ה־CD תלויה בחדר השינה שלנו גרסת הוויניל הממוסגרת של "Born to Run". אנסה לקצר. זה היה האלבום הראשון שרכשתי באמריקה ב-1975, השנה שבה הגעתי לסן פרנסיסקו ללמוד קולנוע. אחרי דיון קצר עם חברתי לכל חיי הסכמנו שלמרות מצבנו הכספי הרעוע, מהם חיים ללא מוזיקה ורכשנו מערכת סטריאו מביכה ב־300 דולר. אז שמתי לב שהאוטובוס לבית הספר מוריד אותי בקולומבוס פינת ביי, שם היו צמודות בחיבוק אוהב החנויות ששינו את חיי: "Tower Records" ו"The Gap". ככותבים רבים אני אוהב לעטר את דברי בסלסולים רבי הבעה שאינם חורגים מגבולות אמת כתבתי, אבל נותר בי חשד עמום לגבי קביעתי ששתי החנויות הללו היו הסניפים הראשונים של הרשתות הגדולות. לכן שבתי, בדקתי ומצאתי שתחילת "Tower Records" בסקרמנטו, בירת קליפורניה וכי החנות שאהבתי הייתה הסניף הראשון מחוץ לסקרמנטו. ראיתי את חלומי מתגשם וקראו לו "Tower Records". 
 
אלבומי השבוע החדשים נערמו מול הקופות בגובה שהתחרה במגדלי עזריאלי, ובעידן שבו היו עטיפות התקליטים קשקושים צבעוניים עם נטייה פסיכדלית, זהר השלישי של ספרינגסטין בשחור-לבן המעוצב להפליא שלו ועליו הצילום האייקוני מאת אנני לייבוביץ' שבו נראה השחיף מניו ג'רזי, לפני שנקרא הבוס, מחייך בעליצות מהוססת כשהוא נשען על כתפו של הסקסופוניסט קלרנס “האיש הגדול" קלמונס שחלש על העטיפה האחורית. KSAN, תחנת הרדיו המיתולוגית שמי שלא האזין לה גורש מהעיר, טחנה את ספרינגסטין החדש ללא הבחנה באדיבות המגיש טרי מקגוורן, ומה ששמעתי בחש בקרבי כמו בשבע בבוקר באבו חסן. השכנה ממול ניגנה את ספרינגסטין ללא הפסקה, עד שהתעורר חשש אמיתי שמתה והפטיפון נשאר תקוע על ריפליי, אבל מה כבר שומעים מעבר לקיר.
 
תקליטים באותם ימים היו עטופים בקרטון קשיח ובשרוול מנייר. עלה מהם ניחוח נהדר כשהסרנו את הצלופן ומילות השירים - במיוחד ב"Born to Run" - זרחו בשחור חד כתער על לבן כמשי. מהשמיעה הראשונה ועד האלף, זה היה, ידיים למטה, אחד התקליטים הגדולים ששמעתי בחיי. אם אומר הגדול ביותר איאלץ לנמק, למצוא את דילן ולהתנצל בפניו, אז אסתפק באחד מעשרת הגדולים. בעיקר משום שעד אותו רגע לא שמעתי אפוס רוק מיוחד ושונה כל כך שלעתים היה נדמה שהניח בוהן בטריטוריית הפרטנזיה אבל מיד משך אותה לאחור בבהלה תבונית. 
 
שניים מהשירים, לא אומר אילו, גוררים רגליים עד היום, אבל השירים הגדולים כמו Jungleland, Tenth Avenue Freeze-Out, Born to Run, Thunder Roads ו-Backstreets נטמעו במחזור הדם שלי ומאז הם משייטים בו בסאון אדיר כבעלי הבית. זאת הייתה אהבה, לא פחות, ועידוד ששואב סטודנט צעיר בתחום יצירתי מהידיעה שהגאונות לא עברה מן העולם וכי מי שיכול לכתוב, להלחין ולבצע כך הוא התקווה של כולנו. רוי ביטן עם פתיחות הפסנתר האופראיות שלו הוא לא פחות מבטהובן של ימינו. סטיב ואן-זאנט הצעיר היה גיטריסט ענק מחופש לגנגסטר שנים לפני שהיה סילביו דנטה ב"הסופרנוס" והניח לספרינגסטין לדחות את הדיון בשאלת הווירטואוזיות שלו. מקס וויינברג הצעיר הלם בתופים כמנוע V־8 עם שמיעה אבסולוטית. גרי טאלנט היה בסיסט נדיר, והכל נשמע יותר טוב כאשר דני פדריסי ענד אקורדיון. קלמונס, על פי עדותו שלו, היה גדול יותר תודעתית מכישרונו, אבל הוא למד את קטעי הסולו שלו כתלמיד ישיבה פטור משירות. לכן נשמעו כה גדולים. ספרינגסטין היה בן 25 וניו ג'רזי כולה, המדינה שנחשבת לבית השחי האמריקאי, שכנה בקולו ובדימויים שעליהם עמל במחברות עבות כשהוא משכתב לכדי שלמות. 
למרות הדימוי העלוב שממנו הן סובלות, היו שנות ה-70 אחד העשורים הגדולים בתולדות הרוק, אבל לא נעמיק בהן עתה. מי ששגו בהבנת הנקרא בביקורת המיתית של לנדאו וחשבו שספרינגסטין הגיע להדיח את דילן - טעו. הו כמה טעו. דילן הגיב בשני אלבומים: "Blood on the Tracks", אלבומו הטוב ביותר שבו תיעד בכאב ובחימה נטולת מעצורים את גירושיו מרעייתו שרה. ו״Desire", שאינו נעדר מכל רשימה ובה עשרת האלבומים הגדולים שלו.  

זאת הייתה השנה שבה ראה אור "Mystery Train", הספר הטוב ביותר שנכתב על רוק'נרול מאת גרייל מרקוס, תושב ברקלי ומי שהיה אז מבקר תקליטים ב"רולינג סטון". "Mystery Train" הוא כל מה שאתם צריכים ורוצים לדעת על רוק ועל החיבור המחושק שלו לחיים ומוות באמריקה, לאתוס האמריקאי, לתולדות הבלוז ולכיצד מצמצמים רעיון המחייב לכאורה לקסיקון או אנציקלופדיה, לספר קטן העוסק בארבע דוגמאות בלבד: הלהקה, סליי סטון, רנדי ניומן ואלביס פרסלי. ב-2011 הופיע הספר ברשימת מאה הספרים המשפיעים ביותר של “טיים" באפקט שכינו בשבועון “פיצוץ" ומדגים כיצד ניתן לכתוב על תרבות פופולרית באותה תחושת שליחות, חשיבות ותחכום שבה כותבים על אמנות לשמה. 
 
על פי מרקוס, רוק'נרול לא היה רק “תרבות של צעירים או תרבות־נגד כי אם תרבות אמריקאית". הספר נקרא כספרות במיטבה, בעיקר מכיוון שכמו ספרות הוא נוקט גישה סובייקטיבית. מרקוס מניח שקוראיו מכירים היטב את המוזיקה שאותה הוא מנתח באיזמל גאוני וכי רוק הוא השתקפות החיים באמריקה וההפך. פרק הפתיחה שלו על רוברט ג'ונסון, אולי יוצר הבלוז המצוטט ביותר בתולדות הרוק ועל הרמוניקה פרנק האלמוני, הוא כל מה שמי שעושים עצמם יודעים בלוז מהו צריכים כדי להבין ללא השקעתו המגלומנית של סקורסזה בסדרה הפומפוזית שלו על הבלוז. כל עמוד ב"Mystery Train" מכיל יותר ציטוטים, הפניות, אבחנות ורעיונות מקוריים מאשר הלקסיקונים עבי הכרס הממוטטים שולחנות קפה שעליהם הם מוטלים ללא שימוש. 
 
על השאלה מדוע לא תורגם עד היום לעברית יענו בוודאי המו"לים הנאורים המחליטים עבורכם מה תקראו, מתי וכיצד וישבשו את ההיגד ללא הכר, אבל מדובר בספר ששמו חייב להיזכר בנשימה אחת לצד “התפסן בשדה השיפון", “בדרכים", “מלכוד 22" ו"פחד ותיעוב בלאס וגאס". "Mystery Train" ירד לדפוס כאשר ספרינגסטין נאבק עם יצירת המופת שלו באולפן ההקלטות, שנה וחצי שגרמו לג'ון האמונד האב, האיש שהביא את בוב דילן וספרינגסטין לקולומביה, להזיע בחריץ של הישבן בחשש שההשקעה וההייפ על משורר האספלט לא ישתלמו ושנים של כתיבה סובייקטיבית יירדו לטמיון. 
 
באחד מרגעי הצלילות שלו כעורך גדול, נתן יאן וונר מה"רולינג סטון" את "Born to Run" לגרייל מרקוס לביקורת. ללא קשר מוקדם בין השניים וכמי שהיה ידוע בעצמאותו ככותב בעיתון שכבר 40 שנה מדפיס את ספרינגסטין על השער פעם בשנה לפחות, ירה מרקוס ביקורת שלכנות אותה מהללת דומה לכריס פארלי ז"ל בחולצה מדיום: “זה אלבום נפלא המניב תשואה לכל הימור שהושם עליו... הפורץ את עתידו של ספרינגסטין לרווחה... השירים באלבום מוכיחים את סמכותיותו היצירתית הדרמטית יוצאת הדופן המונחת בלבה של המוזיקה... שירתו של ספרינגסטין, מילותיו ונגינתה של ה־E Street Band הופכות את חלומותיהם וכישלונותיהם של שני דורות לאפוס שתחילתו במכונית שעפה מהצוק ב"מרד ללא סיבה"... למרות החוב שלו לצליל של פיל ספקטור, ניתן להשוות את האלבום רק למוזיקה שניגנו בוב דילן והלהקה ב־1966... הוא משח את עולמו בתהילה מבלי להלל דבר: לא את הרומנטיקה של הבריחה, לא את הפאתוס של קרבות הרחוב ב״Jungleland", לא את האוהבים המבוהלים ב"Backstreets" ולא את עצמו...                                   
 
"'Born to Run' הוא המוטו המקשר את הסיפורים באלבום כמו שהגיטרה השזורה בשיר הנושא - הריכוז המוצלח ביותר של רוק'נרול מאז ריף הפתיחה של 'Layla' - מדברת בשם המוזיקה, השירים הטובים ביותר הם הרפתקאות אפלות, אירועים של חרון מבוזבז. אגדות על ילדים שנועדו לברוח ועדיין מפסידים, יכולים השירים, כמו 'Backstreets', להכות כה חזק ומהר עד שזה כמעט בלתי אפשרי להאזין להם מבלי להתייפח. ועדיין המוזיקה מרוממת רוח. אתה מוצא עצמך נד בראשך בהשתאות, מחייך מבעד לדמעות נוכח כל היופי הזה". 
באחד המקרים הנדירים בתולדות העיתונות האמריקאית, מקרים המאפיינים בעיקר אירועים חדשותיים מסדר גודל של רצח נשיא, פריצת מלחמה או סיומה, הופיע ברוס ספרינגסטין סימולטנית על שעריהם של "ניוזוויק" ו"טיים" ב־27.10.1975. סיפורי השער עצמם התחרו, ללא ניסיון לגרוע מעוצמת המהלומות המילוליות, באחת מתחרויות הסופרלטיבים הגדולות אי פעם. 
 
עבור ספרינגסטין ולהקתו זה היה רגע מפחיד, כמעט מגוחך, בקפיצת מדרגה מברוס מי? לאיש הצעיר שעתיד הרוק הודבק כמטרה על מעיל העור השחור שלו. מכיוון שאפילו במקהלה הטובה ביותר יימצא מי שרואה את ייעודו בזיוף צורמני, התנדב הנרי אדוארדס, מבקר הרוק של ה"ניו יורק טיימס" באותם ימים, להצטרף להיכל התהילה של דיראון עולם: “מילותיו של ספרינגסטין הן קשקוש רגשני", כתב, “המלודיות שלו הן או מיד שנייה או שגרתיות והופעותיו מייגעות. לוקה בפגמים כה רבים. נחוץ נתון נוסף בהצלחתו של ברוס ספרינגסטין: יחצנות פעלתנית".   
עם חווה של 1,600 דונם בניו ג'רזי, בתים בפלורידה ובבוורלי הילס, שלושה ילדים, רעיה גבעולית ואדמונית ששרה ומנגנת איתו, חברות אמיצה עם מושל ניו ג'רזי והמועמד לנשיאות כריס כריסטי, יותר מכוניות מאשר הופיעו בשיריו וכל הסממנים של בורגנות לא זעירה כלל, ברוס ספרינגסטין בן ה-65 כבר אינו הצעיר הרעב, השאפתן שהיה עבד נרצע לכישרונו הייחודי. 
 
אחרי כל הפרסים האפשריים, MusicCare לכבודו, היכל התהילה של הרוק עם האי סטריט בנד ובלעדיה ומיליוני מעריצים בעולם האמונים על קריאה קצובה “ברוס! ברוס!", הנשפכת ממנו כמו סירופ מייפל על ערימת פנקייקס, ספרינגסטין מודע לכך - כאמנים אחרים בני שכבת הגיל שלו - שאפסו הסיכויים שיכתוב, יקליט ויופיע עם שירים מהזן שעשה את "Born to Run" ליצירת מופת אלמותית. על החסך הזה במעיין היצירה המתייבש שלו (ואין זו טענה חלילה) הוא מחפה בהופעות גרנדיוזיות, לא דקה פחות משלוש שעות, ברחבי העולם, שם אוהבים אותו ללא מצרים. 
 
עם החארקות על ברכיו, השתיקות המלודרמטיות הארוכות שעה שהבס מבמבם ברקע וממטרי הזיעה והבגדים הרטובים של מי ששומר על גזרתו עם מאמן אישי, כאשר הוא רוצה להרים את הגג בלונדון, בברצלונה או בניו יורק, הוא נדרש לשירים שעשו אותו ב״Born to Run". הוא שומר אותם כאתרוגים בלופה ושולף ברגעים ממוקמים אסטרטגית כדי להזריק להופעה את השיאים שלהם הוא זקוק כדי לשמור על מעמדו. 
 
שערו נסוג לבלורית מקושקשת. הלסת התחתונה שלו בולטת יותר משבלטה, אבולוציה, אתם יודעים. הגיטרה שלימד לדבר עדיין מגמגמת לעתים ריפים מקוטעים. הוא מפטר ומזמן את האי סטריט כמו היו עובדי יום מזדמנים הממתינים בצומת באל פאסו למכוניתו של חוואי תורן. אבל הוא תמיד יכול לומר שהוא האיש שהגה, חיבר, שר וניגן את "Born to Run". יוצרים מעטים בלבד משאירים מאחוריהם יהלום כה נפלא שהאור נשבר בו באלפי נגוהות.