קשה להאמין, ועוד יותר קשה להבין, איך בספר החוקים של ישראל אין פרק שעוסק בהסדרת החקיקה (רגולציה). להוציא את חוק יסוד: הכנסת, שקובע שכנסת היא הרשות המחוקקת של המדינה, כל יתר הליכי החקיקה מוסדרים בתקנון הכנסת בלבד. לא בדבר חקיקה, קל וחומר שלא בחוק יסוד. 
 
תקנון הכנסת לא שונה בהרבה מתקנון של בית משותף, או מתקנון של עמותה חברתית. בקלות בלתי נסבלת ניתן לשנות אותו, להפוך אותו, לצמצם, להרחיב ואפילו לבטלו לחלוטין. כבר למעלה משני עשורים עומדת על שולחן הכנסת הצעת חוק יסוד: החקיקה, אך מטעמים לא מוסברים, נמנעת הכנסת וקברניטיה מלהשלים את חקיקתו. וכך, במדינה שמתגאה במערכת המשפטית שלה, מתברר שהיסודות עדיין לא נוצקו כהלכה, ורעידת אדמה (פוליטית) קלה, עלולה לטלטל אותם ולחבל בהם קשות. 
 
מאידך, אחת הסערות הפוליטיות, שכרוכות בהרכבת הממשלה החדשה, מתמקדת ברצונן של חלק מהמפלגות העתידות לקחת בה חלק לבצע שינויים חקיקתיים מהותיים, שעיקרם הוא בהחלשה מסוימת של בית המשפט העליון ובתגבור וחיזוק מעמדה של הכנסת אל מול בית המשפט העליון. הצעת חוק אחת עוסקת בשינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים, והשנייה ביכולת התגברותה של הכנסת על חוקים שנפסלים בעילה של העדר חוקתיות, על ידי בית המשפט העליון. 
 

# # #

פרופ' דניאל פרידמן, שר המשפטים לשעבר, כותב במבוא לספרו המרתק החדש "לפני המהפכה", על הקשר המובנה בין ההתפתחויות הפוליטיות במדינה להתפתחויות המתרחשות בתחום המשפט.
 
ממחקרו עולה שבעשורים הראשונים הכיר בית המשפט העליון בעליונות הכנסת, נמנע במכוון מלעסוק בנושאים פוליטיים, וקבע הלכות ברורות ומחייבות בעניין זה. נטייתו של בית המשפט העליון בעשורים הראשונים הייתה לקבוע כי שאלות של פוליטיקה, מדיניות וביטחון אינן "שפיטות", והן בקושי קיבלו כרטיס כניסה לזירה המשפטית. 
 
מאז ראשית שנות ה-80 (ככל הנראה בשל מלחמת יום כיפור שניפצה את אגדת השלטון הכל יכול), זזו הלוחות הטקטוניים מתחת לבית המשפט העליון והתערבותו בנושאים פוליטיים, מדיניים וביטחוניים הפכה למובנת מאליה. זה היה אומנם תהליך אטי, אך עקבי. ואז נולדה המהפכה החוקתית. איש בכנסת לא ביקש להולידה ולא יצר אותה, ורק בית המשפט העליון, ובעיקר שופטים מאסכולת "ברק", פיתחו והעצימו אותה. הכנסת קיבלה אותה כעובדה מוגמרת, אך לא בהכרח רצויה. 
 
במהלך שלושת העשורים האחרונים - תוך התערבות בלתי פוסקת של בית המשפט העליון במהלכים פוליטיים, מדיניים, ואפילו חברתיים; נושאים שהם לרוב מעניינה של הממשלה - פסל בית המשפט העליון כ־20 חוקים או חלקי חוקים של הכנסת. בין משפטנים וחברי כנסת עדיין ניטשת מחלוקת בשאלה אם אכן בסמכותו של בית המשפט העליון לפסול חוקים של הכנסת. אך הכלבים נובחים והשיירה עוברת, והעליון ממשיך לבטל חוקים שבעיניו אינם חוקתיים.
 
ככל הנראה תבקש הממשלה החדשה לקבוע את "חוק ההתגברות", על מנת שבית המשפט העליון יוכל לפסול חוק רק ברוב גדול של לפחות 9 מתוך 11 שופטים. זאת ועוד, הכנסת, ברוב מיוחס של 65 חברים, תוכל לשוב ולחוקקו, למרות פסילתו על ידי העליון. 

למרות היעדרו של חוק יסוד: החקיקה, הכנסת היא הרשות המחוקקת האולטימטיבית ולא בית המשפט העליון. ועם כל הכבוד, ערכיה של הכנסת, השקפת עולמה, מוסריותה וחוכמתה אינם קטנים מאלה של בית המשפט העליון. מה שלמחוקק למחוקק, ומה שלשופט לשופט.
 
יכול להיות שראוי שרוב גדול יותר של חברי כנסת יוכל לשוב ולחוקק חוק שנפסל, אך זו כבר שאלה אחרת שתעלה במסגרת הכנסת. חקיקתו של חוק כזה לא בהכרח תפגע בכוחו ובהשפעתו של בית המשפט העליון. בדרך אגב, ואולי בלי לשים לב, עצם יוזמת הממשלה לחקיקת חוק ההתגברות היא הכרה דה יורה בסמכותו של בית המשפט לבטל חוקים של הכנסת. הכרה שלא הייתה קיימת עד כה. בעצם, כך קיבלה המהפכה החוקתית, שהייתה או לא הייתה, אישור רשמי לקיומה.
 
# # #

מאידך, אני סבור שהרעיון לשנות את הרכבה של הוועדה לבחירת שופטים הוא רעיון עוועים. גרוע, מיותר ומסוכן. שאלת מינוים של שופטים מרחפת ובלתי פתורה בכל שיטות המשפט במדינות הדמוקרטיות, והיא נעה על הרצף שבין בחירות סמי־פוליטיות לשופטים ועד מינוי על ידי השליט באותה מדינה.  

בראשית הדרך הממשלה מינתה שופטים, אך כעבור שנים אחדות הכנסת חוקקה חוק שעל פיו קמה ועדה לבחירת שופטים שמורכבת משני שרים, שני חברי כנסת, שני נציגים של לשכת עורכי הדין ושלושה שופטים של בית המשפט העליון. אומנם התוצרים של הוועדה לא תמיד היו מוצלחים, אך הם מניחים את הדעת. 
 
ראוי שהממשלה הנוכחית, כמו גם הכנסת, יאמצו את הביטוי "אל תתקן את מה שלא נשבר". הטענה כאילו אין מספיק פוליטיקאים בוועדה מופרכת. בוועדה יש רק שלושה שופטים וששת האחרים הם שרים, חברי כנסת וחברי לשכת עורכי הדין, והם באים מהעולם הפוליטי.
 
לפיכך ראוי לתמוך בהצעת החוק בעניין ה"התגברות", וראוי להתנגד להצעת החוק בעניין שינוי מבנה והרכב הוועדה לבחירת שופטים, ולא נותר לי אלא להביע שמחתי על כך שגם הנשיא ריבלין תומך בדעה זו.