התעלול של אביגדור ליברמן "הפתיע", משום שאין קשר בין כוונותיו של האיש (הוא קורא להן עקרונות) לבין התנהלותו. ההכרזה על הליכה לאופוזיציה, שתי יממות לפני ההודעה על ממשלה המבוססת על 67 ח"כים, היא מתיחה ממזרית בצירוף מהלומה קטנה לראש הממשלה בנימין נתניהו. מה שמוכיח שלאיש יש חוש הומור בגוון של זדון משועשע.
לעקרונות הנוכחיים, כלומר לאורח שבו הוא רוצה למקסם את אפקט ששת המנדטים שלו, יש מימד של חיפוש די נואש, אבל קר ומפוכח, אחר חבל הצלה.
לכאורה יכול ליברמן לנצל את הקשרים שטווה במהלך כהונתו כשר חוץ, בייחוד במזרח אירופה, ולעשות עוד כמה דברים שהוא אוהב: כסף וחיים, בלי שומרי ראש ומוסר. ובעצם, אין כל סיבה שלא יעשה את זה מחר, למעט העובדה שרק ליברמן יודע עד היכן עשויה להגיע האש מחקירת פאינה ושות'. לכאורה, הכי טוב להיחקר כשר חוץ, אבל ליברמן כבר עבר את המטחנה הזו. למעשה, הפוזיציה היעילה ביותר ברמה הציבורית היא כלוחם אופוזיציוני.
זו הסיבה העיקרית לכך שכל הדיבורים שלו על ישיבה באופוזיציה כדי לגבש משם איגוף ימני לנתניהו, הם קשקוש. הוא תקף את נתניהו על שאינו בונה בהתנחלויות, על שלא חיסל את חמאס ועל שלא דחף לחוק עונש מוות למחבלים. "עקרונות" שאין שום קשר בינם ובין המציאות. מה גם שכאשר מדובר בדמגוגיה ימנית, הוא אינו עומד בתחרות עם נפתלי בנט, יריב לוין ושות', שירביצו את משנתם בתוך הקואליציה בדיוק כפי שהוא עצמו עשה עד כה – ומאום לא קרה.
גם התנגדותו להגדלת מספר שרי הממשלה, ומלחמתו בצביעות "כאשר תוך כדי מספרים לציבור על המצב הכללי הקשה", היא חלק מרשימת המכולת שקושש כדי להוכיח את דאגתו לעם, כולל קריצה שמאלנית מרומזת שהיא כמו תמיד פתח תקווה כוזב למי שמאמין, אם לא עדות נוספת לחוש הומור פנימי פרוע.