כרם התימנים, ל"ג בעומר 1964
שולם עליכום עליכום השולם
אני עמרם דיין מורה לחינוך גופני עוד מסנעא!
מה רסיתי לספר לוכם היום?
שלשום,
בשעות הסהריים המוקדמות, ישבנו מורי נחמיה ואנוכי במרפסת, עישנו נרגילה וחיזנו גאת.
דיברנו על החג הקרב ובוא, ועל כך שנסתרך לקושש מעט עסים למדורה. שנינו היינו בחורים סעירים וחסונים. נחמיה התחותן שנה קודם לוכן וכעת יוכבד אשתו בהריון מתקודם. ואני הייתי רווק. שנינו היינו מאושרים. בעסם, נחמיה קסת פחות מאושר, כי הוא כל הזמן התנופל עלי על זה שעדיין לא מסאתי זיווג. אני מסביר לו, נחמיה, תעזוב אותי, תעזוב כבר, אני לא יכול להיות מורה לחינוך גופני של אישו אחת. אני סריך קבוצות חינוך גופני, והוא עוד יותר מתעוסבן עלי. אני חושב הוא מקנא.
לא משנה.
לא על זה רסיתי לספר לוכם היום.
בקיסור, אנחנו יושבים במרפסת, מסתוכלים על העוברים ושובים, כשלפתע נכנסת לסמטה בחורה זרה עם עיניים כחולות ושיער בלונדיני מתנופנף ברוח. פתחתי את העיניים ושמתי היד שלי על החזה. "יו, איזו יפה, תסתוכל, נחמיה, תראה איזו סועידו יפה זאתי". והוא אומר לי לעזוב אותה ואפילו לא לנסות לחשוב עליה, כי היא לא משלנו. "תעזוב אותי, לא משלנו", אמרתי לו וקפסתי מן המרפסת לשביל הכורכר.
כן, כן, לשביל הכורכר. אז, באותום ימים השכונה עדיין לא הייתה סלולה. בחורף אכלנו בוס, ובקייס אבק.
לא משנה.
הוסאתי החמור הקטן שלי מן החוסר האחורית ומיהרתי לגשת אליה לפני שתסא מן הסמטה. אמרתי לה "שולם עלויך, עלויך השולם, אני עמרם דיין מורה לחינוך גופני, עוד מסנעא". הושטתי היד שלי ולחסתי היד שלה, העדינה והענוגה. היא הסתכלה עלי עם העיניים היפות שלה ובחנה אותי מכף רגל עד הראש. הסתכלה על החמור וגם אותו בחנה מפרסותיו ועד קסה אוזניו. חייכה, כמעט סחקה. שואלתי אותה איך קוראים לה, אמרה לי במבטא רוסי "קוראים לי סבטלנה, אבל אני מעברתת בקרוב לסלעית". קימטתי המסח שלי, אמרתי לה "בשבילי את סועידו. זה בסדר שאקרא לך סועידו?", הפעם לא רק חייכה, אלא גם סחקה. כשנרגע הסחוק שלה שוב פעם בחנה אותי מכף רגל עד ראש. שאלה מדוע אני לובש שמלה. אמרתי לה, זה לא שמלה זה ג'לבייה. "ככה אנחנו, התימונים, לבושים. זה עושה נעים ולא לוחס על האזור של החינוך גופני שלונו". הסבעתי על אזור החלסיים והיא סחקה סחוק ארוך ומתגלגל. הזמנתי אותה לעלות על החמור הקטן שלי, ששם שלו הוא אברהם מלמד. למה אברהם מלמד? ובכן, בכרם חי אדם זקן שהפרסוף שלו מזכיר פרסוף של חמור קטן. הילודים הקטונים היו סוחקים עליו קוראים לו מלמד החמר, שזה חמור בערבית. בינתיים הוא מת, ואני, כשקיבלתי החמור שלי, ישר קראתי אותו על שמו של המנוח.
לא משנה.
לא משנה.
לא על זה רוסיתי לדבר איתכם היום.
בקיסור, הזמנתי אותה לעלות על החמור. עכשיו, אני יש לי שיטה לזהות מי עושה חינוך גופני ומי נמנעת מכך. אם הנשים שהזמנתי אותן לסיבוב על החמור היו עולות ומתיושבות עליו כשרוגליהון מונוחות משני סדי הסלעות של מלמד, ידועתי אלו מאומנות היטב ובטוח אהיה המאומן שלוהן. אלא שעולות כשתי רוגליהון נותרו סמודות ופונות לסד אחד של סלעות החמור, כמו איזו נסיכות בריטניה - יהיה לי קושה להופוך למאומן שלוהן, ולכן הסיבוב על החמור היה קסר מאוד, משהו כמו עשרים מטר. לסועידו עשיתי אותו היום סיבוב סביב כל הכרם, וסביב כל נווה סדק השכנה ולאורך רסועת החוף, בואכו יפו. וכמובן כל הדרך בחזרה.
כשהגוענו לסמטה רואיתי את מורי מנחם מקושש עסים וזרודים לקראת המדורה של ל"ג בעומר. ראה אותי עם סועידו והחליף סבעים. התחיל לסעוק עלי בגלל שאני לא עוזר לו במלאכת האיסוף. אמרתי לו, "מה אתה רוסה ממני, מה מה? לקוחתי את סועידו לסיבוב קטן!".
כדי שסועידו לא תבין מה הוא אומר, התחיל לדבר איתי בתימונית. מכיוון שאף אחוד מכם לא מבין השפה, אתרגם לוכם את דבריו של מורי נחמיה. הוא התקורב אלינו ואמר שאני בוגד במסורת בזה שאני מסתובב עם אישה כמו סועידו. לא תסביר לו שלפני שאני תימוני ולפני המסורת, אני קודם כל עמרם דיין מורה לחינוך גופני, עוד מסנעא!
כשסיים עם הנאומים שלו, שאלתי את סועידו אם היא רוסה להישאר איתנו למדורה. הסתכלה עלי ככה עם העיניים היפות שלה ואחר כך הסיסה בשעונה. אמרה לי שהיא סריכה לחגוג החג עם המשפוחה שלה, שגרה ברחוב קינג ג'ורג', ושאולי תבוא למדורה שלנו יותר מאוחר. הקפסתי אותה עם החמור עד לבית שלה ונפרדתי ממנה בנשיקה על היד כמו איזה ג'נטלמן בריטי. הייתה מבסוטית מהג'סטו שלי, הבטיחה לעשות כל מאמס לחזור למדורה בערב.
עזרתי למורי נחמיה לאסוף עסים, ערמנו אותם בחסר וחיכינו לשקיעו. כששקעו השמש, הדלקנו המדורה ואכלנו בטטות ובסל שרוף. שתינו ערק והייתה מסביב אווירת חג נעימו. אבל הייתה חסרו לי סועידו. הסתכולתי בשעון ונהייתי עסוב ככל שהדקות נקפו והאש דעכו. לקראת חסות השלכתי עפר על האפר ונשארתי לבוד בסמטה. עסוב ובודד.
באיזה שלב התייאשתי מההמתנה הארוכה לסועידו, קמתי מן הקרקע ופניתי לעבר הסריף שלי. הפתאום אני שומע הקול שלה קורא בשמי. הסתובבתי וגיששתי באפלה לכיוון הקול הקורא.
באותו הלילה התמניתי למורה הפרטי של סועידו. רק של סועידו. כל המתעמלות האחרות מהכרם ומהסביבה הפסיקו לעוניין אותי. עשינו אימונים בבוקר ובסהריים ובערב ובלילה. חינוך גופני סביב השעון. אחורי שלושה־ארבעה חודשים התחתנו ברבנות, למורת רוחם של כולם. גם של המשפוחה התימונית שלי וגם משפוחתה של סועידו.
מה אוגיד לכם, חברים, מאז החיים שלי הפכו לסרה סרורה אחת גדולה. אבל על זה בפעם אחרת.
בינתיים שולם עליכום עליכום השולם. ותיזהרו מן הגיסים של האש, הם שורפים, יימח שימם וזיכרום!