ניפגש בלובי: בכורדיסטן מקווים לעזרה מישראל

 ישראל יכולה לעזור לנו בתחומים שונים, כמו להשתדל עבורנו בארה"ב וגם באספקת נשק.

מי יודע - אולי זה כבר קורה", אמר בתשובה לשאלתי ד"ר נאהרו זאגרוס, סגן נשיא אוניברסיטת סוראן מאירביל, בירת החבל האוטונומי הכורדי בעיראק. הוא ביקר השבוע בישראל כאורחה של פרופ' עפרה בנג'ו, מומחית לעיראק ממרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב ובתיאום משרד החוץ.

ד"ר זאגרוס, שמשמש יועץ לממשלה האזורית הכורדית, סיפר בהרצאתו שמדינות רבות נענו כבר לבקשת ממשלתו ומספקות לה נשק למלחמה מול ארגון "המדינה האסלאמית" (דאע"ש). אלה כוללות את ארה"ב, בריטניה, צרפת, הונגריה ועוד. אך רוב הסיוע הצבאי מתבטא באספקת נשק קל. "מה שאנו זקוקים לו זה נשק כבד יותר", הדגיש זאוגורס.

גם איראן נמצאת ברשימת ספקי הנשק לכורדיסטן. אך לדברי זאגרוס, הנשק האיראני מיועד אך ורק לגדוד של המיליציה שנמצאת בשליטת משפחת טלבאני (לשעבר נשיא עיראק) והמפלגה שבהנהגתה, ולא לכל הלוחמים הכורדים ("פשמרגה"). משפחת טלבאני ומפלגתה נחשבות למקורבות למשטר כוהני הדת בטהרן. וזאת בניגוד למשפחת ברזאני והמפלגה הדמוקרטית הכורדית. ראש המפלגה, שמשמש גם נשיא החבל, הוא מסעוד ברזאני, שמבקר בימים אלה בוושינגטון. משפחת ברזאני נחשבת לפרו־מערבית והיא גם זו שקיימה בשנות ה־60 וה־70 קשרים הדוקים עם ישראל וקיבלה ממנה סיוע צבאי ורפואי.

זה קרה בעיקר בזמן המרד הכורדי להשגת עצמאות או לפחות אוטונומיה, בהנהגת מוסטפא ברזאני (אביו של מסעוד) נגד ממשלת עיראק. בתמורה לסיוע הישראלי, שנוהל בידי המוסד, ושהיה מתואם עם ארה"ב ומשטר השאה של איראן, עזרו אנשי ברזאני למוסד להשיג מידע על צבא עיראק ובהברחתם והעלאתם של כ־3,000 מיהודי עיראק, דרך איראן לישראל.

הקשרים בין ישראל למשפחת ברזאני, מפלגתו וממשלתו, נמשכים גם כיום, אם כי על אש קטנה. בחודשים האחרונים פורסם בתקשורת הבינלאומית (בין השאר ברויטרס) כי נפט שהופק בכורדיסטן והובל במכליות דלק נמכר לבתי הזיקוק באשדוד. לדברי ד"ר זאגרוס הממשלה המרכזית בבגדד (עיראק היא מדינה פדרטיבית) מתנגדת למכירה עצמאית של הנפט הכורדי, שמוזרם בצינור לנמל ג'יהאן בטורקיה ושם מוטען במכליות. בכל מקרה, גם כשכורדיסטן מייצאת את הנפט שלה, הכסף ממכירתו מועבר לממשלה בבגדד, שעד לאחרונה הקפיאה את הכספים שהגיעו לממשלת החבל. רק לאחרונה הושג הסכם שמסדיר את העברת הכספים.

עם זאת, היחס של ישראל לכורדיסטן מורכב. לפי פרסומים זרים, מתקיימים קשרי מודיעין בין הצדדים, ולפני כמה שנים פעלו בכורדיסטן עשרות יועצי ביטחון בשירות חברות ישראליות ובינלאומיות - רובם יוצאי מוסד, שב"כ וצה"ל. הבולט שבהם היה ראש המוסד דני יתום. בשנים האחרונות החמירו המשטרה והשב"כ את הפיקוח על ישראלים שנוסעים לכורדיסטן. בשל היותה חלק מעיראק היא מוגדרת "ארץ אויב", והנסיעה אליה אסורה. רק לאחרונה הגיע איש שב"כ בכיר, משה שי (שסיפורו הובא במדור לפני כמה שבועות), לעסקת טיעון עם הפרקליטות בשל נסיעותיו למטרות עסקים לכורדיסטן, והושת עליו עונש של עבודות שירות.

"חלק מהפוליטיקאים שלנו חוששים מתגובת מדינות ערביות על פרסום הקשר עם ישראל", הוסיף זאגרוס, "אך העם הכורדי וגם התקשורת שלנו מביעים בגלוי את אהדתם לישראל. אנו יודעים שישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון שתומכת באופן עקבי בהקמת מדינה כורדית עצמאית". הוא הזכיר בעניין זה את הדברים שהשמיעו בעבר ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר החוץ אביגדור ליברמן ולאחרונה שגריר ישראל באו"ם רון פרושאור.

לפי זאגרוס, לבד מסיוע צבאי הדבר החשוב ביותר שיכולה ישראל לעשות למען כורדיסטן הוא להשתדל - לבצע עבודת לובינג - עבור העצמאות הכורדית בעולם בכלל ובארה"ב בפרט. לדבריו, אכן מורגש שינוי בדעת הקהל האמריקאית בנושא זה. להערכתו, יש כיום רוב בקונגרס התומך בעצמאות כורדית, וישראל, בזכות קשריה ומעמדה בארה"ב, יכולה לתרום לחיזוק עמדה זו.

ישראל אינה מחרימה את רוסיה וגם לא את פוטין. יחד עם איראן היא בין המדינות הבודדות בעולם שלא גינו את פלישת הצבא הרוסי לאוקראינה, למורת רוחם של ארה"ב והאיחוד האירופי. ישראל בהנהגת ראש הממשלה נתניהו גם מסרבת למכור נשק לאוקראינה ואף ביטלה עמה עסקה לאספקת מזל"טים. ישראל מאוד נזהרת בכבודו של פוטין וחוששת מפניו. לא שזה עזר לנו, כשפוטין החליט למכור לאחרונה מערכות הגנה אוויריות מתקדמות מדגם S־300 לאיראן.

אך אף על פי שאינה מחרימה את רוסיה, ישראל לא תהיה מיוצגת שם. שר החוץ הפורש ליברמן, שככל הנראה ידע כבר אז כי לא יכהן בממשלת נתניהו, החליט כבר לפני כמה שבועות שלא לנסוע למוסקבה. הנשיא ראובן ריבלין הוזמן, אך מכיוון שהטקס ייערך בשבת העדיף לא להשתתף בו. במשרד החוץ המליצו על סגן ראש הממשלה סילבן שלום, שהסכים לצאת לשליחות, אף שידע כי היעדרו מישראל בשבוע הקריטי של הרכבת הממשלה עלול לפגוע בו. אך הרוסים אמרו "נייט". הם נעלבו. לדידם, שלום הוא דרג נמוך מדי והודיעו כי אם לא יגיע ראש המדינה, קרי ריבלין או נתניהו, אז לא תודה.

שובו של דחלאן

המתח והעיסוק בשאלה מי יחליף את אבו מאזן שהולכים ומתגברים בגדה המערבית מחלחלים גם אל לבנון. מוחמד דחלאן, שפיקד בעבר על אחד ממנגנוני הביטחון הפלסטיניים, עושה בשנים האחרונות מאמצים רבים למצב את עצמו כיורש שינהיג את ה"שילוש" של ארגון הפת"ח, אש"ף והרשות הפלסטינית. דחלאן, יליד עזה, שהיה האיש החזק ברצועה נתפס בציבור הפלסטיני כאחראי לכישלון הצורב ב־2007, שבמהלכו השתלטה תנועת חמאס בהפיכה צבאית על עזה.

הוא הואשם על ידי אבו מאזן ואנשיו בשחיתות ובניסיונות להשתלט על ההנהגה. ב־2011 הודח מפת"ח ומאוחר יותר גזר עליו בית המשפט מאסר של שנתיים בגין "הכפשת השלטון". דחלאן ומשפחתו נאלצו לעזוב את פלסטין ולעבור לאחת מנסיכויות המפרץ. שם המשיך לעשות חיל בעסקים ולצבור נכסים, שבהם שלח ידו (בעזרת שותפים ישראלים, ובהם כמה מיוצאי מערכת הביטחון כמו יוסי גנוסר) גם כשהיה בכיר ברשות הפלסטינית. בזכות עסקיו זכה לאזרחות סרבית, ובשנה האחרונה התקרב מאוד לממשל המצרי בראשות הנשיא פתח א־סיסי. הוא מנסה להיעזר בו כדי לקדם את מעמדו כמי שיחליף את אבו מאזן.

על רקע זה גובר החשש בלבנון כי בנוסף לכל צרותיה - חיזבאללה, זליגת המלחמה מסוריה, חדירת דאע"ש ועוד - יתחוללו גם עימותים במחנות הפליטים הפלסטיניים בין תומכי דחלאן לבין אנשי אבו מאזן. לפי מקורות מודיעין במערב, את משימת הפיוס והמאמצים למנוע התלקחות נטל על עצמו ראש שירות הביטחון הכללי של לבנון עבאס איברהים. הוא מנסה בתקופה האחרונה לפייס בין שני המחנות ולהבטיח שהמחלוקות הפוליטיות ביניהם לא יהפכו לעימות צבאי.