אזור אסון: צה"ל מתנהל כאילו המלחמה הבאה מעבר לפינה. דעה

האם הקיץ שמתחיל עכשיו יביא איתו עוד מלחמה? ישראלים רבים חוששים שכן. אבל האמת היא שהסיכוי למלחמה בקיץ הזה נראה נמוך. חיזבאללה שקוע עד צוואר במלחמות שלו בסוריה ובלבנון. חמאס יוצא מגדרו לאותת שאין לו עניין בעימות נוסף כרגע, ושאם תקל עליו ישראל את המצור הוא פתוח להפסקת אש ארוכת טווח. ואיראן הולכת להסכם מצער עם המערב, ובטח שאין לה עניין לסכל אותו.
 

גם צה"ל מתנהל בימים האלה כאילו המלחמה מעבר לפינה ומתאמן בקצב חסר תקדים. רק בשבוע האחרון התקיים תרגיל נרחב של חיל האוויר, שני תרגילים של חטיבות סדירות בבקעה, תרגיל של חטיבת מילואים ברמת הגולן, ובנוסף הוקפצו 1,500 אנשי מילואים לתרגיל פתע בבקעה. שבוע מאוד חריג מבחינת היקף האימונים שבו, אבל הרמטכ"ל גדי איזנקוט היה רוצה שכל השבועות ייראו ככה - צבא שלא מפסיק לרגע להתאמן.
 

החשש מהמשך ההתקפות של חיזבאללה בתגובה לתקיפת חיל האוויר בסוריה ביום שישי לפני שבועיים פחת. אנשיו של סמיר קונטאר שיצאו מהכפר הדרוזי חאדר להניח מטען בגבול נחשפו וחוסלו, ונראה שלחיזבאללה אין כרגע פנאי להמשיך לעסוק בנקמות. הוא גילה בשבועיים האחרונים עד כמה קצרה השמיכה שהוא מנסה למתוח מעל סוריה.
 

 

מתקפת הנגד שהכין יחד עם צבא אסד ברמת הגולן נשברה והפכה לקרב מגננה. המורדים, אנשי ג'בהת א־נוסרה וצבא סוריה החופשית, מזנבים באנשי אסד וחיזבאללה שמתכנסים בעמדותיהם בקוניטרה החדשה ובצפון רמת הגולן. שני הארגונים הללו גם החלו להכות באנשי שוהדא אל־ירמוכ, שהצטרפו לאחרונה לדאע"ש, ונוחלים גם שם הצלחות.
 

חיזבאללה, שבמשך שבועות ארוכים הכין את "מתקפת האביב" שלו על רכס קלאמון סמוך לגבול סוריה־לבנון, גילה פתאום שהיא לא רלוונטית. המורדים הביסו את אסד באידליב, בחאלב, וכרגע מאיימים גם על מעוז העלווים בעיר החוף לטקיה. חיזבאללה מיהר להזיז את אנשיו כדי להגן על עיר הנמל האסטרטגית, וחטף נפגעים רבים באזור קלאמון.
 

גם אסד עצמו, שבמשך כמה שבועות הרגיש שהוא מצליח לייצב את הקווים שלו בסוריה, כבר לא ישן טוב בלילה. אנשי דאע"ש תפסו את השכונות המזרחיות של דמשק, ומדי לילה ממטירים רקטות ומרגמות על אזור ארמון הנשיאות ועל רובע מאזה, שם מתגוררת העילית של משטר הבעת'.
 

המלחמה בסוריה, שנראתה סטטית בשנה האחרונה, שוב תופסת מגמה ואסד נמצא במדרון שכבר לא יצליח לטפס ממנו חזרה. בסוריה רווחות שמועות על עזיבה מאסיבית של עלווים את אזור דמשק לכיוון החוף. קשה לאמת אותן, אך מה שכן ברור הוא שמשפחת מכלוף, משפחת אמו של אסד, עזבה כמעט כולה את סוריה, והצביעה אי־אמון ברגליה בדרך שבה מנהל אסד את המלחמה. 
 

גם סביבתו הקרובה של אסד נסדקת: רוסתום רזאלה, מפקד הביטחון הפוליטי רב העוצמה בסוריה, שהעז למתוח ביקורת על המעורבות האיראנית הגוברת במדינה, הוכה קשות בידי אנשי המודיעין הצבאי וחודש אחר כך מת מפצעיו. רפיק שחאדה, ראש המודיעין הצבאי שהורה להכות את רזאלה, פוטר מתפקידו. התחושה היא שמשטר אסד נמצא בתקופת דמדומים, ושקיעתו הולכת וקרבה. חיזבאללה ואיראן יעשו הכל כדי לשמר אותו, אבל ספק אם בכוחם לעצור את ההידרדרות.
 

בישראל ממשיכים לדבר על סוריה, אבל הגיע הזמן להכיר בעובדה שאין כבר ישות כזאת. סוריה, כפי שהכרנו אותה על מפת המזרח התיכון ששרטטו סייקס ופיקו ב־1916, כבר לא קיימת ולא תחזור להיות כזאת. מצפון־מזרח לנו יש ערב רב של ארגונים, שכל אחד מהם מנהל מלחמה עם שכניו ומנסה לנהל את הטריטוריה שבה הוא שולט. חיל האוויר מעדכן בימים אלה את המטרות שלו, ולרשימת מטרות המשטר בסוריה וחיזבאללה מתווספות מטרות חדשות של ארגון דאע"ש וג'בהת א־נוסרה, המזוהה עם אל־קאעידה. אלה השכנים החדשים.
 

גם עיראק, כפי שהכרנו אותה, כבר לא תחזור להיות המדינה שהייתה תחת סדאם חוסיין. ספק אם יקום כוח שיוכל למשול על גבולותיה של עיראק הישנה. כך גם לוב. הזהויות במזרח התיכון חוזרות להיות אלה ששלטו בו לפני מאה שנה: זהות משפחתית, שבטית ודתית. למעט מצרים, קשה למצוא קבוצה ערבית בעלת זהות לאומית מובהקת. 
 

אבל שום דבר ממה שמתרחש כאן, מהתהפוכות ומשפיכות הדמים, לא מצליח להסיט ולו במעט את הממשל האמריקאי אחוז התזזית בחתירתו להסכם עם איראן. צמד הרעים החדש, ג'ון קרי ומוחמד זריף, עברו לפגישות על בסיס שבועי, כשמכל פגישה יוצא שר החוץ האיראני עם חיוך גדול יותר על פניו. עמיתו האמריקאי, כך נראה, מתחיל לשורר כבר את הנאום שיישא בטקס קבלת פרס נובל. איראן, שבעיני רוב המזרח התיכון נתפסת כבעיה המשמעותית ביותר באזור, הפכה בעיני ממשל אובמה לפתרון. 
 

קרי טען השבוע בראיון לערוץ 10 כי התגובות בישראל על ההסכם עם איראן הן "היסטריות". הוא, לעומת זאת, נראה באופוריה. אבל מעבר לניסיון לעלוב בנתניהו, דבריו של קרי, יחד עם הדברים שהשמיע לאחרונה הנשיא אובמה, אותתו כי הם מעוניינים בפיוס עם ישראל. יריביו הפוליטיים של אובמה כבר מזמן נטשו את הנימוס האמריקאי כשהם מדברים על אודותיו גם באוזני אורחים זרים, וגם חלק מתומכיו של אובמה משתאים לנוכח השעטה הבלתי מובנת לקראת איראן.
 

הילרי קלינטון, כרגע המתמודדת הבולטת ביותר למועמדות לנשיאות מטעם הדמוקרטים, מקפידה להימצא במרחק אלפי קילומטרים מהנשיא. הוא רק יכול להזיק לה. אובמה, לעומת זאת, יהיה חייב להתחיל כבר עכשיו להתחשב בה במדיניותו ולא להרחיק ממנה את הבוחרים והתורמים היהודיים. בניגוד לאיתותים קודמים, אובמה אמר כבר לכמה מתומכיו היהודים שהוא מתכוון בכל זאת להטיל וטו על החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם להכיר במדינה פלסטינית. וטו כזה עשוי לעכב את מהלכי החרם האירופי על ישראל.

 

עוד לא ברור כלל אם קלינטון תזכה במועמדות המפלגה לנשיאות. אף שהיא נמצאת כבר שנים רבות במוקדי קבלת ההחלטות בארה"ב, היא תתאמץ לשווק את עצמה כמשהו חדש. כמו שבוחריו של אובמה הרגישו יפים ונאורים כשבחרו בנשיא שחור, הילרי תנסה לשווק להם את אותה התחושה, רק הפעם עם אישה.
 

לכן יש חשיבות דרמטית למי שיתייצב מולה מטעם המפלגה הרפובליקנית. ג'ב בוש, לכאורה המועמד בעל הניסיון הניהולי הרב ביותר, יתקשה למצב את עצמו כמי שמציע מחר חדש ואחר. לקלינטון יהיה קל לצבוע אותו כאיש האתמול שנטוע בממשלים הקודמים של אביו ואחיו. לעומתו מרקו רוביו, הסנאטור מפלורידה, אומנם שמרן בדעותיו וחסר ניסיון ניהולי, יציע לבוחרים את החוויה של הצבעה בפעם הראשונה עבור נשיא היספאני. 
 

בכל מקרה, המרוצים בשתי המפלגות הגדולות עדיין בראשיתם, ובשתיהן צפוי מאבק לא קל על תפקיד המועמד לנשיאות. היהודים תומכי ישראל בארה"ב, בהם לא מעט מאוכזבי אובמה, עדיין לא החליטו במי יתמכו. על דבר אחד כמעט כולם מסכימים: כל ממשל שייבחר, לא יהיה גרוע יותר מהנוכחי לישראל ולמזרח התיכון.