מזל טוב עם ישראל, נולדה לך ממשלה. אומנם לא מושלמת, עם כמה פגמים ומומים מולדים, אבל ככה זה כשיולדים מאוחר, וחוץ מזה, נוח לה לממשלה שנבראה משלא נבראה. אבל עכשיו, משנבראה - תפשפש במעשיה, כמו שאומרת הגמרא במסכת עירובין, ואם לא היא, אנחנו נפשפש בהם.

הממשלה הזאת, שידעה דרמות ומלודרמות עוד לפני שנולדה, החלה בעמותות ובקמפיינים תקשורתיים אנטי־ביבי וביהירות שמאלנית מוכרת לאורך כל הטרימסטר הראשון להריון, עד הבחירות. המהפך שחל בבחירות - שכלל לא היה מהפך אלא שימור המצב הקיים שבו לימין יש רוב, כי הציבור ימני ולא משנה כמה התקשורת תנסה להסביר לו שהוא טועה - הפתיע את כולם, כנראה שאפילו את ראש הממשלה.

ואז בא טרימסטר אחד של גישושים, המלצות, בדיקות, אולטרה־סאונד וניסיונות לדמיין איך תיראה הממשלה הבאה, אם תהיה יפה או מכוערת, ארוכה או קצרה, יציבה או מדדה, ובזמן הזה ניסו לתת לה הכל ויותר בשביל שתגדל בריאה, והקריבו והשקיעו עד שלא היה אפשר יותר.

ואז בא הטרימסטר האחרון, הכי קשה, הכי כבד, הכי חם והכי מעיק, אבל גם הכי מרגש. עוד מעט, עוד קצת. כבר מרגישים אותה בועטת. תכף ההריון הזה ייגמר, תכף נראה אותה, נרגיש אותה, נסתכל לה בעיניים. ואז הלידה מסתבכת, ושר החוץ פורש ובוחר באופוזיציה, ונתניהו מחליט לעשות שריר לבנט, ובנט עושה שריר לנתניהו והסימנים במוניטור מראים על מצוקה עוברית.

ואז היא יוצאת. זה כואב, אבל בסוף זה משתחרר. ויש ממשלה שיש בה טוב ורע, כמו בכל ממשלה, ואפשר לשמוח בה, ויש בה תקווה. וטוב שהממשלה הזאת קמה ולו רק כדי שמשרד המשפטים ילך לבית היהודי, שהמנדט יחזור לעם, ושהדיקטטורה של בית המשפט העליון תקטן, ולו במעט. כל הסיבוב הזה, של פירוק הממשלה, בחירות מבזות וממשלה חדשה - היה שווה ולו רק בשביל זה.

חילוץ גופתו של אור אסרף. צילום: נתי רגב

לחפש את אור

הסטנדאפיסט הסקוטי העילאי בילי קונולי התעצבן פעם על ידיעות חדשותיות המדווחות על אסונות טבע. "מה אתם מצפים שנעשה?!", אמר במבטא בלתי אפשרי, "נרוץ, נמלא דליים ונטוס לברזיל לכבות את השריפה ה**** הזאת?". אפשר להבין אותו. באמת, מראות של רעב, רעידות אדמה, מגיפות ושריפות מעוררים אמפתיה מצד אחד, אבל משאירים אותנו עם התחושה שאין לנו מה לעשות. ואנחנו נשארים על הכורסה עם מועקה נוראית ורצון לעזור, אבל בלי יכולת אמיתית לעשות משהו.

אז זהו, שיש כאלה שקמים מהכורסה. יש כאלה, שכשרועדת האדמה בצד השני של העולם הם עוזבים הכל, אורזים תיק עזרה ראשונה וחבלי סנפלינג ונוסעים לשם, כי אולי אפשר להציל אנשים. משוגעים כאלה.

ידוע שישראל שלחה משלחת מכובדת לנפאל בעקבות רעש האדמה, אחת מהגדולות בעולם, אם לא הכי גדולה. בין המחלצים היו נציגים של יחידות החילוץ בארץ, שבאו כחלק ממשלחת רפואית של ישראלייף. הם באו מלכתחילה כדי להגיש עזרה ראשונה בכפרים נידחים שלא מגיעה אליהם עזרה רפואית, ולחלץ את מי שצריך. ביום חמישי, כשהיו באחת המרפאות שפתחו בכפר נידח, הגיעה הבקשה לחלץ את אור אסרף.

צוות האיתור התחיל לחפש רמזים ולצמצם את שטח החיפוש, וכשהגיע למקטע מאוד מצומצם - נבנה כוח משימה של שישה אנשים, כל אחד מיחידת חילוץ אחרת בארץ, והם יצאו לדרך. הם סרקו את המקטע במסלול, וכל פעם שנתקלו באזור של מפולת או בכפר הרוס - עצרו וחיפשו. באחד המקומות שבהם הייתה מפולת סלעים הם מצאו מפה עם הערות בעברית ומכנסיים מתוצרת הארץ, ואז הבינו שהם קרבים לאור. על המפה שרטט אור את המסלול שהוא רוצה לעבור בו, איפה יעצור לנוח, איפה ישן. הוא היה מאוד מסודר ואחראי.

באותו אזור, בקצה הצוק, מצאה היחידה את התרמיל של אור ואז את אור עצמו. הוא שכב שם מדוגם, עם מקלות הליכה, נעליים מתאימות, מצלמה משופצרת בצד. אם היה סיכוי להינצל - אור היה האדם להינצל.

הם לקחו את אור ז"ל לכפר הקרוב בעזרת חבריו ליחידת אגוז, וישנו במנחת המסוקים עד שחילצו אותם בבוקר. במהלך הלילה עשו משמרות, שבכל רגע נתון יהיה מישהו ער כדי לכבד את אור.

למה עשיתם את זה, אני שואלת. למה נסעתם מלכתחילה? ונתי רגב, פרמדיק מיחידת החילוץ ומאיחוד הצלה, עונה בלי להסס: "כי חלק מהתפקיד שלנו בעולם זה לתת משהו שמעבר לשגרת החיים שלנו. הילדים שלי יודעים שאבא נסע אלפי קילומטרים בשביל להציל אנשים שאף אחד לא יציל אותם. ברגע שקראו לי למשלחת הלכתי לבית הספר של הילדים והסברתי להם שאני הולך לכמה שבועות, כי זה מה שהכי חשוב עכשיו. אני עושה את זה מהבפנים. שיבינו שזאת לא עסקת עבודה, אלא ערך חזק מאוד של הצלת חיים. בין שמדובר בהצלת ישראלי ובין שלא".

שלומי ענבי, חבר אחר במשלחת, כתב לתושבי היישוב אלעזר שבו הוא גר: "דברים שרואים משם לא רואים מכאן. מכאן, מנפאל הרחוקה רואים שיש לנו עם לתפארת. מכאן, רואים צבא מדהים שהעמיד בית חולים שדה ברמה הגבוהה ביותר לסיוע לעם הנפאלי. מכאן רואים חבורת לוחמים חדורי קרב שנסעו להביא את החבר שלהם מהצוות לקבורה בישראל. כאן אני מבין איזה תותחים אנחנו, איזה עם מיוחד, משמעותי, חזק ונאצל אנחנו. כאן, לאחר הפגישה עם האבא... כשנפרדתי מהצוות המקודש של אור נפרדתי מהם במילים 'אנחנו כולנו כאן מתנדבים, אתם בתחילת הדרך בחיים שלכם... אז כשתחזרו ארצה, כשנקבור את אור... תקבלו על עצמכם להתנדב... לתת מעצמכם לכלל ישראל... להבין שאנחנו לא לבד כאן בעולם... ואם נשתפר טיפ טיפה... העולם ייראה אחרת כפי שכבר לימדונו חז"ל - עולם חסד ייבנה".