הנה משימה ראויה לאופוזיציה פוליטית לוחמת ופטריוטית, משימה שאפשר לנסח ברוח ערכי תנועת העבודה של תקופת המנדט הבריטי: להילחם בממשלת נתניהו כאילו אין מלחמה נגד חרם ואנטישמיות, ולהילחם בחרם ובאנטישמיות כאילו אין ממשלת נתניהו.
עכשיו הסבר, לא מורכב להבנה אך גם לא פשוט לביצוע. הנה הרקע: העיתון "ניו יורק טיימס" הקדיש השבוע כתבה נרחבת ל"ויכוחים בקמפוסים" באמריקה בשאלת ישראל. המגזין היהודי "מוזאיק" מקדיש החודש סדרת מאמרים לאותו נושא, שכותרת הראשון שבהם, מאת הפרופסור מהרווארד רות וייס, היא "האנטישמיות הולכת לבית הספר".
מי שביקר לאחרונה בקמפוס אמריקאי, לא יכול להימלט מהסוגיה הבוערת הנוגעת למעמדה של ישראל ולמעמדם של היהודים במוסדות הללו. בשתי אוניברסיטאות עילית בקליפורניה, סטנפורד ויו.סי.אל.איי, התעוררה מחלוקת כאשר יהודיות ביקשו להיבחר למועצות סטודנטיאליות ונתקלו בחומת חשדנות בגלל האפשרות שהן אוהדות את ישראל. באוניברסיטאות אחרות היו הפגנות, הטרדות, עימותים, קללות. זה מצב מסובך: בדרך כלל אין חשש לחייהם של יהודים, וגם לא לשלומם הפיזי, אך ישנה אי־נוחות גוברת, שהתבטאה גם במחקר שנערך בקרב סטודנטים יהודים באמריקה לפני כמה שבועות. המצב ביבשות שאינן אמריקה כמובן חמור בהרבה.
כל זה בא כדי להעלות את החשד שתנועת החרם נגד ישראל, המלווה בנימות אנטישמיות ובדה־לגיטימציה לעצם קיומה, צוברת עוצמה, לפחות במקומות מסוימים. זו תופעה שאם תמשיך להתגבר תהיה מסוכנת, ונדרש לתת לה מענה החורג מזלזול (מוצדק) בסטודנטים עמי ארצות או מטרוניה (מוצדקת) על עולם עיוור המתקשה להבחין בין טוב לרע.
עכשיו לאופוזיציה הכועסת שלנו. אופוזיציה שמתקוממת (בצדק) נוכח ההרכב הלא משכנע של קואליציה לא מרשימה שיש לה סדר יום בעייתי. בקרב חברי האופוזיציה הזאת אפשר למצוא שני סוגים של תגובות להתגברות העוינות כלפי ישראל.
תגובה מסוג אל"ף גורסת שישראל אשמה. שהחרם מוצדק. שהכיבוש הוא שורש הבעיה. שנתניהו אחראי למצבנו בקמפוס בלוס אנג'לס. ואשר על כן, לא רק שאין טעם להילחם בחרמות, צריך לעודד אותם. שהרי, ככל שיהיה רע יותר לישראל של נתניהו, כך יהיה טוב יותר לישראל העתידית, המדומיינת, של מישהו אחר.
אין סיבה לטרוח הרבה עם מי שתגובתו היא תגובה מסוג אל"ף. הוא כנראה כועס מכדי שיאזין לדברי טעם. אבל נדמה לי שרוב חברי האופוזיציה היו בוחרים בתגובה מסוג בי"ת. הם היו אומרים שהכיבוש הוא אכן בעיה ושממשלת נתניהו החדשה אכן מקשה על ישראל להסביר את עמדותיה, אבל שהחרם אינו מוצדק, ושהוא אכן מדיף ניחוח דוחה של אנטישמיות, ושאין סבירות לטענה שדה־לגיטימציה של ישראל תקרב את השלום, ושאין שחר לטענה שהקמפיין נגד ישראל ייגמר אם רק תחזור לשולחן המשא ומתן לשלום ותסכים להסדר בתנאים הנתפסים כסבירים בעיני רוב הישראלים.
מי שתגובתו למצב הדברים קרובה לתגובה מסוג בי"ת, הוא הכתובת להצעה המונחת בראש המאמר הזה: להילחם בממשלת נתניהו כאילו אין מלחמה נגד חרם ואנטישמיות – ולהילחם בחרם ובאנטישמיות כאילו אין ממשלת נתניהו.
יש סיבה להצעה הזאת. סיבה שיש מי שעשוי להרגיש שהיא מקוממת. לאופוזיציה יש כלים טובים יותר להילחם בחרם ובאנטישמיות, האופוזיציה תהיה אפקטיבית יותר בהעברת מסר של נחישות מול אויבים מתוחכמים ומסוכנים של ישראל. דווקא משום שהיא כועסת על הממשלה החדשה, דווקא משום שהיא ביקורתית כלפיה, דווקא משום שהיא מאוכזבת ולפעמים כמעט מיואשת – בגלל כל הדברים האלה היא מצוידת טוב יותר למאבק החשוב למען ישראל בעולם.
וכמובן, זו אינה הצעה טריוויאלית בימים שבהם המתח הפוליטי גואה, העימותים קולניים, הדם רותח. למה שהאופוזיציה תרצה לעשות את העבודה המלוכלכת עבור הממשלה?
התשובה היא משום שגם האופוזיציה גרה כאן. גם לה יש אחריות – ובמקרה הנוכחי, אולי בעיקר לה יש אחריות. לכן מוטב שתבקר את הממשלה ככל שנדרש על פעולותיה, אך תיזהר במסרים המזינים את תנועות החרם. שתעביר מסר חד־משמעי של הסתייגות מכל מה שמדיף ריח של עוינות מובנית לישראל. שתימנע משיתוף פעולה עם גופים שמעודדים במעשה או במחדל דה־לגיטימציה של ישראל. ואפילו – עד כדי כך – שתסייע לממשלה במלחמתה בתופעות המסוכנות הללו.