בכל פעם שאמן נחשק, פחות או יותר, מהעבר הקרוב או הרחוק, מגיע לפארק הירקון, אני מוציאה את חוברת התווים ששמרתי משעורי הנגינה בכיתה ו', ומזמזת לי בא-קפלה את הרקוויאם של נעוריי.
יש בכוחן של הופעות הפופ\רוק הללו בפארק להחזיר איזה פרץ נעורים חד פעמי, הגורם לך לחשוב מהבוקר על הג'ינס הקרוע והאולסטאר שתלבש בהופעה.
בגילי, רק בהופעות כאלו זה נחשב לגיטימי. אותה לגיטימציה תקפה גם לרגעים בה מישהי חושקת לגזור, למשל, טי-שירט עם הדפס של שפתיים. כן, בדיוק כמו זו שקנית פעם בחנות של הפריקים בדיזנגוף סנטר. לא כשהיית נערה, אלא לפני כשנתיים ביום הולדתך ה-36, בו חווית את משבר "חציו השני של העשור הרביעי" לחייך. לא לבשת אותה אף פעם מאז, אבל ידעת שיום יבוא ותגיע ההזדמנות המתאימה.
אחר כך את מתכננת איך תיצמדי לברזלי המשטרה ותאחזי בהם חזק, בדיוק כמו אז בהופעה של משינה, שהופיעו אחרי שאתניקס ונוער שוליים חיממו, ואת התעצבנת נורא, כי היה מאוחר וכבר היית מיובשת וצרודה, ובעיקר יותר מדי בת 13.
ובשנה שעברה אחרי שהייתי בעונש בהופעה של הרולינג סטונס, ושמעתי אותה אמנם היטב, אך כמו דמות מסיפורו של ביאליק, דהיינו "מאחורי הגדר", החלטתי שמתחשק לי לחזור ולצעוק ולשיר את המילים עד שיכאבו לי הרגליים. וזה לא משנה באיזו הופעה, אלא שבניגוד לעבר, אעשה זאת הפעם כמו אדם מבוגר שעשה דבר או שניים בחייו, ורוצה לפנק את עצמו בגולדן רינג, או באיזו זווית של VIP עם צמיד על היד, עם דרינקים שעולים הון תועפות ושירותים כימיים שאפשר להגיע אליהם. כי כמו כל אישה על הפלנטה הזו, אני חייבת לדעת שהם שם, השירותים הכימיים האלה, שהם נגישים, שהם במרחק ראייה, זה מרגיע אותי.
ואז הודיעו שרובי וויליאמס מגיע לארץ. אחרי שקפצתי במשך 30 שניות מהתלהבות, נזכרתי לפתע שאני בכלל לא מכירה את השירים של וויליאמס. אולי רק שיר אחד, וגם שם רק את הפזמון, אותו אני מצליחה לשיר בג'יבריש ונה-נה-נה ובכלל לא בטון הנכון. ואני גם ככה אולד פאשן ומעדיפה רוק על פופ, וזמרים מזדקנים עם גיטרות ובאס וקול חרוך מוויסקי וסיגריות, על פני הצעירים האלה עם הקצב הלא ברור והמסכים המרצדים.
ובזמן שכל החברים היו בפארק עם הג'ינס עם הקרעים והאולסטאר שלהם, והתנהגו כמו החבר'ה המקובלים של השכבה, ישבתי לי בבית עם מוזיקה מתקליטים, מאזינה ממרחק לקולות הבאס שהגיעו מרחוק, מודדת את כל הג'ינסים הקרועים שעוד נותרו לי בארון, ומחשבת את הימים עד ליום ההולדת בעוד כחודשיים.
אתם יודעים, זו התקופה הזו של חשבון הנפש בשנה, ואין כמו להיכנס לתוך ג'ינס מפעם, רק כדי לסמן וי על כך ש"דפקת את המערכת". ולשמחתי הג'ינס ההוא שתכננתי לחרוש אותו בפארק מול רובי כדי לשוב לרגע קט לנעוריי, עלה עליי. אחר כך התיישבתי אתו מול המחשב בניסיון להיות חלק ממדורת השבט ולצפות בפיד שלי באנשים יפים מעלים סלפי מהפארק. כרגיל, כולם נראים בה כל כך מרוטשים. מוזר שאף פעם אף אחת לא כותבת על כך שיש תור של שעות בשירותים הכימיים, ושהיא העבירה הופעה שלמה במחשבה שאין לה איפה לעשות פיפי. הכל נראה מושלם כל כך בתמונות סלפי שמצלמים מלמעלה ומוציאים בהן לשון.
אחר כך נשכבתי במיטה ונזכרתי בחולצה של דפש מוד, שקנה האקס האחרון שלי לקראת ההופעה ההיא שכבר כולם הספיקו לשכוח. אני מניחה שהוא חשש מכוונותי ללבוש את אותה חולצה מיתולוגית עם השפתיים ורכש את הגופייה כדי לדחוק אותי לקיר. ולמרות שלא היתה יפה במיוחד וגם לא ממש במידה, לבשתי אותה בשמחה והיא סימלה עבורי הרבה דברים. האמת היא שזו הייתה הופעה לא רעה בכלל, על אף שבכמה מהשירים שביצעו חברי דפש מוד שרתי רק את ה"נה-נה-נה" מחוסר ריכוז, כי חשבתי באותו זמן על משהו אחר שהטריד אותי.
בלילה ההוא, כשרובי היה בפארק, הלכתי לישון עם הגופייה של דפש מוד בפעם האחרונה. אני מניחה שהבנתי שיש שני דברים שאולי כדאי ואף רצוי שאספיק לתקן בחודשיים האחרונים שלי בתוך גיל 37, שהיתה שנה לא רעה לחקלאים. האחד, להיפטר מחרדות לא רלוונטיות, ע"ע הטלת מים בתנאי שטח. השני, לזרוק את העבר הישן והקרוע מארון הבגדים, כדי לפנות מקום לעתיד. קלישאות. אבל כנראה שאלה הם החיים.