ביום חמישי הנשיא האמריקאי ברק אובמה כינס נציגים של מדינות המפרץ הפרסי לפסגה בקמפ דיוויד. זאת הייתה אמורה להיות פסגה של מנהיגים, אבל ראשי המדינה של ערב הסעודית, הנסיכויות, בחריין ועומאן החליטו שלא להגיע ושלחו נציגים זוטרים. רק האמירים מכווית וקטאר טרחו לבוא.
החלטת המנהיגים - ובראש ובראשונה המלך הסעודי סלמאן בן עבד אל־עזיז - הייתה הבעת אי אמון באובמה. תכלית הפסגה היא לפצות את הערבים הסונים על הסכם הגרעין ההולך ונרקם בין ארה׳׳ב והמעצמות לבין איראן.
ההחלטה של סלמאן להישאר בבית חושפת את העובדה הפשוטה כי ערב הסעודית, שכבר 70 שנה מפקידה את האחריות לביטחונה בידי הצבא האמריקאי, כבר לא מאמינה בהבטחות של וושינגטון. אין יותר הסכמים ג'נטלמניים, אין יותר הבנות בלתי פורמליות. יורשי העצר שנמצאים כעת בקמפ דיוויד לא יקרצו בהבנה כלפי הנשיא כפי שעשו אבותיהם לכל קודמיו של אובמה, מאז שפרנקלין רוזוולט היה הנשיא. הם ידרשו ויקבלו מערכות נשק משוכללות וילכו הביתה.
מבחינת ערב הסעודית אין יותר מחויבות הדדית בינם לבין האמריקאים. הם ישתפו פעולה עם וושינגטון כאשר זה ייראה להם כדאי. הם ירכשו נשק מהאמריקאים כאשר זה ישרת את האינטרסים שלהם. אבל הם כבר לא יקבלו הכרעות אסטרטגיות בעצה אחת עם הבית הלבן.
הסעודים די מתוחכמים. במשך 70 שנה הם הצליחו לקיים ברית אסטרטגית הן עם המערב הליברלי בראשות ארה"ב והן עם מנהיגי האסלאם הקיצוני ביותר. הסעודים לקחו את כספי הנפט מהאמריקאים והאירופים והעבירו אותם לארגוני טרור ולמטיפי אסלאם ג'יהאדיסטי במסגדים ברחבי העולם, לרבות באירופה ובארה"ב.
מאז שהחלו המהפכות בעולם הערבי בסוף 2010, הסעודים פועלים במרץ כדי למנוע את התחזקותם של האחים המוסלמים. הם המממנים העיקריים של ממשלת מצרים, תחת הנשיא עבד אל־פתאח א־סיסי, ומימנו גם את הפלת משטר האחים המוסלמים בקהיר. הסעודים צידדו בא־סיסי ובישראל בקיץ האחרון, במהלך מבצע צוק איתן, והפסיקו את התמיכה שלהם בחמאס כבר לפני עשר שנים, כשנוצרו היחסים הקרובים בין חמאס לבין איראן בעקבות נסיגת ישראל מרצועת עזה.
בשנים האחרונות הסעודים חששו משני איומים ופעלו נגד שניהם במקביל: עליית האחים המוסלמים ועליית כוחה של איראן - באמצעות תוכנית הגרעין שלה ובהשתלטותה על מדינות ערב, לרבות עיראק, סוריה ולבנון.
הסעודים, שרואים בעצמם השומרים האמיתיים והבלעדיים של ערכי האסלאם, רואים באחים המוסלמים העממיים איום קיומי. זאת אף על פי שמבחינת הרדיקליות של האמונה, שניהם די דומים.
עם ההשתלטות של החות'ים - שנתמכים בידי איראן - על תימן, ולאור ההסכם הגרעיני ההולך ונרקם בין האמריקאים לבין טהרן, הסעודים שינו את הערכת האיומים שלהם. לנוכח המכות שהאחים המוסלמים סופגים מהמשטר של א־סיסי במצרים, הסעודים החליטו כי כיום הארגון חלש מכדי לאיים על משטרם. מצד שני, איראן כבר מהווה איום קיומי על המשטר. הם מאמינים ששלוחותיהם של האייתוללות בתימן מסוגלות להסיט ולהפעיל את המיעוט השיעי בערב הסעודית, במטרה להפיל את המשטר.
האוכלוסייה השיעית מרוכזת במזרח המדינה, ממש בתוך שדות הנפט האדירים.
לנוכח זאת, בחודשיים האחרונים הסעודים מביעים מוכנות לעבוד ביחד עם התומכים העיקריים של האחים המוסלמים - הטורקים והקטארים - כדי להפיל את משטר אסד בסוריה וכדי להילחם נגד החות'ים בתימן. הם מוכנים לעשות זאת גם כאשר הדבר כרוך בתמיכה בארגונים השייכים לאל־קאעידה וספיחיו, למורת רוחם של האמריקאים.
זה לא אומר שהסעודים נוטשים את א־סיסי ומאבקו נגד אותם גורמים בדיוק במצרים, בעזה ובלוב. אדרבה, מבחינת הסעודים, שמירת מצרים בידי הצבא המצרי ממשיכה להיות אינטרס חיוני. החלשת האחים המוסלמים במצרים, בסיני, בעזה ובלוב היא שמאפשרת להם לקרב את התנועה ואת המדינות התומכות בה במאבק משותף נגד איראן, בסוריה ובתימן.
האחים המוסלמים ושלוחותיהם הטרוריסטיות כגון אל־קאעידה הם לא היחידים שהסעודים מוכנים לשתף עמם פעולה כדי לקדם את האינטרס העליון של החלשת איראן. הסעודים גם מוכנים לשתף פעולה עם ישראל.
על שקרים ואינטרסים
כאן, בישראל, אנחנו מתקשים להבין את המהלכים של הסעודים, בעיקר משום שבכירי המערכות שלנו ממשיכים להאמין לשקר שעומד במרכז החשיבה האסטרטגית שלנו כבר למעלה מ־20 שנה. שקר זה קובע כי המשך הסכסוך הפלסטיני עם ישראל הוא המכשול שמונע מאיתנו אפשרות ליצור קשרים עם שכנותינו הערביות, ושבלי ויתורים ישראליים מהותיים לפלסטינים לא נוכל לקיים קשרים עם העולם הערבי הרחב.
היטיב לבטא אשליה זאת ד״ר מרק הלר, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי. השבוע פרסם הלר מאמר באתר המכון, שבו טען כי לישראל ולמדינות האזור, לרבות ערב הסעודית, יש אינטרסים משותפים וייתכן כי בזכות אינטרסים אלה, ״נוצר פוטנציאל להרחבת הקשרים בינן לבין ישראל״.
אולם, לדידו של ד״ר הלר, זה לא ממש מרגש, משום שמגעים אלו לא יכולים לצאת מהארון כל עוד ישראל לא מוותרת ויתורים אדירים לפלסטינים, לרבות קבלת ״היוזמה הערבית״, שמחייבת את ישראל לסגת לקווי ״שביתת הנשק״ משנת 1949.
לדבריו, ״ראוי (שתומכי שיתוף הפעולה האזורי) יימנעו מלשקוע בפנטזיה, שלפיה מעורבות ישראלית בתגובה אזורית על איומים שמונחים גם לפתחה של ישראל - דהיינו האתגר האיראני, האסלאם הקיצוני, החולשה האמריקאית וכל איום אזורי נוסף - תוכל להיות תחליף להתקדמות בסוגיה הפלסטינית, ולא תוצאה שלה״.
העניין הוא שכיום, כשכל המשטרים הערבים קורסים או מאוימים, הדיבורים על הסכמי שלום, יחסים גלויים וכל השאר הפכו לבלתי רלוונטיים. אם אי פעם הם היו רלוונטיים.
ישראל לא צריכה להיות מעוניינת בשיתוף פעולה גלוי עם ערב הסעודית. זה לא יעלה או יגרע ממעמדנו, אבל זה יסכן את המשטר בריאד. הסיבה העיקרית שיש לשיתוף פעולה כזה היא החלשת איראן.
לנוכח המוכנות של הסעודים לשתף פעולה עם גורמי האסלאם הג׳יהאדיסטי, ברור שכל שיתוף פעולה שאנו נקיים איתם יכול להכות בנו בחזרה. על כן מוטב כי שיתוף הפעולה, אם וכאשר יתקיים, יהיה מצומצם, ממוקד במטרות ספציפיות וייעשה מתחת לרדאר.
אשר לפלסטינים, מספיק לראות את סדר היום של פסגת אובמה עם נציגי מדינות המפרץ כדי להבין את חשיבותם היחסית בעולם הערבי כיום. ובכן, הסוגיה הפלסטינית בכלל לא מופיעה שם, ולא בכדי.
בשנים האחרונות, במיוחד מאז שהחלו המהפכות השלטוניות באזור, הפלסטינים הפסיקו לעניין את הערבים בסביבה. הם לא עומדים כסוגיה בפני עצמה. חמאס חשוב לערבים לא כי הוא פלסטיני, אלא כי הוא חלק מהאחים המוסלמים ומכוון על ידי איראן.
אש״ף רלוונטי לערבים רק משום שהאמריקאים והאירופים תומכים בו. אם הפלסטינים יעלו כנושא לדיון בקמפ דיוויד השבוע, ללא ספק זה יהיה בידי האמריקאים. הערבים מצדם יהנהנו בראש ויגידו שכן, ישראל לא בסדר, ואז יעברו לנושא שמעניין אותם.
פני השטח
כיום ישראל מוצבת בפני שני איומים אסטרטגיים - איראן, ומסע הדה־לגיטימציה שמתנהל נגדה במדינות המערב - שאין ממש חפיפה ביניהם. אולם מטענות רווחות, כמו זו של הלר, אפשר ללמוד שהממסד המדיני־ביטחוני רואה בשניהם מקשה אחת. וזאת בעיה.
זאת בעיה משום שיש לטפל בכל איום בנפרד. מול איראן דיבורים הם לא העיקר. הטפות מתמשכות על הסכנה הרובצת מטהרן צריכות להימשך, לא משום שהן יביאו לשינוי המדיניות של אובמה כלפי איראן לטובה, אלא משום שהן מכשירות את הקרקע לפעולות אחרות שימנעו את המשך ההתפשטות האזורית של איראן ויבלמו את ההתקדמות שלה בתחום הגרעין. מול איראן עיקר הפעילות צריך להתרחש מתחת לפני השטח.
לעומת זאת, מול איום הדה־לגיטימציה עיקר הפעילות צריך להתקיים מעל לפני השטח, בצורת מתקפה גלויה ברמה הפוליטית והכלכלית נגד מקורות המסע, תוך חשיפת מטרותיו הנלוזות. כדי להתמודד עם האיום הזה, ישראל צריכה קודם כל להבין אותו. ובמקרה הזה הפלסטינים מאוד רלוונטיים.
מאז כינוס הוועידה האנטישמית של האו״ם בדרום אפריקה בקיץ 2001, כשנה לאחר פיצוץ תהליך השלום בפסגת קמפ דיוויד, הסוגיה הפלסטינית הפכה מנושא העומד בזכות עצמו לחלק מקמפיין מערבי להסרת זכות הקיום של מדינת ישראל.
רק שישראל לא מנהלת נכון את המאבק נגד האיום הזה, משום שבכיריה ממשיכים להיאחז באשליה כי יש לו קשר לשלום עם הפלסטינים שכולם מייחלים לו.
ראינו עד כמה אמונה זאת חלולה השבוע, כאשר הממונה על הכדורגל הפלסטיני, ג׳יבריל רג׳וב, התקדם במבצע לסלק את ישראל מפיפ״א. רג׳וב - שידיו אינן נקיות מדם יהודי ופלסטיני - פתח במבצע הזה כבר לפני כמה שנים, כמעט עם כניסתו לתפקיד לאחר שעזב את הפיקוד על המשטרה החשאית ביהודה ושומרון.
רג׳וב מבין כי כל הצלחה שהוא ישיג תקדם את מסע הדה־לגיטימציה שתכליתו, כאמור, להוציא את ישראל מהקהילה הבינלאומית. במקום לפתוח במסע נגדי ולהפוך את רג׳וב לאישיות בלתי רצויה בעולם, ישראל בחרה לטמון את ראשה בחול. הקיבעון המחשבתי שלנו לא מאפשר לנו לפעול אחרת.
הרי אילו היינו חושפים את האמת על רג׳וב, היינו מחלישים את הרשות הפלסטינית, דבר שאנחנו לא רוצים לעשות משום שהממסד המדיני־ביטחוני שלנו לא מסוגל להבין כי אין תהליך שלום, יש רק תהליך דה־לגיטימציה.
שני מכנים משותפים יש לאיום האיראני ואיום הדה־לגיטימציה: שניהם מאיימים על קיומה של ישראל, אם כי בדרכים שונות, ושניהם דורשים דרכי טיפול העומדות בניגוד גמור לתפיסת העולם שהביאה אותנו לפתוח בתהליך המדיני עם אש״ף לפני 22 שנה.
אנחנו לא צריכים יחסים גלויים עם שכנותינו הערבים. הם לא ייתנו לנו דבר שאי אפשר לקבל גם ככה. והפלסטינים אינם המפתח ליחסים טובים עם המערב או עם העולם הערבי, הם תירוץ ומנוע לאנטישמיות. יש לנו כלים להתמודד עם שני האיומים בהצלחה, אבל נוכל לעשות זאת רק אם נשים את האשליות שלנו מאחורינו.