במסגרת מאמץ האימונים המבורך שעובר על צה"ל בחודשים האחרונים, התקיים בשבוע שעבר תרגיל של חטיבת חי"ר במילואים ברמת הגולן. הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שביקר בתרגיל לחימה בכוחות גרילה, צפה איך מסתערים ארבעה גדודים על יעד שבו היו משהו כמו 70־80 "מחבלים". כשהסתיים האקט, בשיחה עם המפקדים תהה איזנקוט: "האם נכון וצריך להשקיע ארבעה גדודים בטיפול ביעד כזה? האם באמת אנחנו צריכים להמשיך ולהילחם ככה?".
היה מרתק ולא נעים לצפות השבוע בסרטו של רביב דרוקר, שהביא את גרסאות הקברניטים למלחמת לבנון השנייה. בכל פעם שהזכיר הרמטכ"ל לשעבר דני חלוץ את כוחות היבשה, אפשר היה לשמוע בקולו את הבוז שהוא רוחש להם. אבל יש גרעין של אמת בדבריו: חילות היבשה של צה"ל לא היו מוכנים למלחמה ב־2006, וספק אם גם כיום הם מתאימים לסוג הלחימה שתידרש מהם בעימות עתידי, בצפון או בעזה.
ישראל של היום היא שלרוב בוחרת מתי, איך ונגד מי היא נכנסת למלחמה. ב־2006 בחר אהוד אולמרט להיכנס למלחמה מול חיזבאללה. למלחמה הזאת לא היו מטרות ברורות וגם לא קדם לה תכנון מבצעי. היא נוהלה ובוצעה באופן מחפיר, אבל התוצאה, בדיעבד, נראית פחות גרועה. מי היה מאמין באוגוסט 2006 שמלחמת לבנון תביא לנו תשע שנות שקט בצפון?
בסוף 2008 בחר אולמרט שוב להיכנס לעימות מול חמאס. גם אז לא הוגדרו מטרות ברורות למלחמה, אבל הייתה תוכנית מבצעית, שהכוחות היו מוכנים לה היטב והיא בוצעה בדקדקנות. התוצאות אולי לא היו מזהירות, אבל גם המחיר ששילמה ישראל היה יחסית נמוך. על הדרך, צה"ל שיקם את הביטחון העצמי של חילות היבשה והראה שהוא לא חושש מלתמרן בשטח עירוני צפוף.
ב־2012 בחר בנימין נתניהו ללכת לעימות נוסף מול חמאס, ולא ברור מה הייתה מטרת העימות הזה, מעבר להזדמנות לחסל את אחמד ג'עברי. אבל נתניהו והרמטכ"ל דאז, בני גנץ, העדיפו שלא להפעיל את כוחות היבשה, והעימות הסתיים ללא הישג משמעותי. עמוד ענן אותת לחמאס ולסביבה כולה שישראל נרתעת ממהלכים צבאיים ורוצה לחזור הביתה בשלום מהר ככל האפשר.
בצוק איתן המגמה הזאת החריפה. ישראל נגררה באי רצון בולט למלחמה, נכנסה אליה ללא תוכנית מבצעית ברורה, נמנעה מלהגדיר לה יעדים אסטרטגיים וניהלה אותה באופן הססני ועם הרבה שגיאות צבאיות. אולם הכוח הרב שהפעילה ישראל בעזה, בשילוב עם השינויים שחלו במצרים, יצרו הרתעה מול חמאס.
הדרום זוכה בתשעת החודשים האחרונים לשקט שלא היה כמוהו כבר 15 שנה, וחמאס מאותת שהוא בשל לדבר על הפסקת אש ארוכת טווח. אבל אסור שההישגים האלה יטשטשו את המשגים הרבים שנעשו במלחמה האחרונה.
בין איום להזדמנות
הדרג הבכיר של צה"ל יצא מיד לאחר צוק איתן למסיבה ארוכה של טפיחות עצמיות על השכם. הוא סיפר לעצמו סיפור על מלחמה מוצלחת והתעלם משורה ארוכה של כישלונות מקצועיים. דרג השטח - המג"דים והמח"טים - יודעים את האמת: צה"ל לא תכנן ולא התכונן לצוק איתן, והביצוע היה בהתאם. הלוחמים הפגינו גבורה, ורבים מהמפקדים גילו תושייה ויכולת אלתור, אבל זה משום שהם הוטלו למלחמה ללא הכנה מתאימה וללא תכלית ברורה.
רבים מהם גם מאמינים שהמחיר הכבד ששולם בצוק איתן - 72 ישראלים שנהרגו - הוא לא מלוא החשבון שישראל תשלם על המלחמה הזאת. מאז הקיץ שעבר יושבים בעזה, בביירות ובטהרן צוותים שמנתחים את הלחימה לעומק, בכל הרבדים, ומפיקים לקחים. ברמה האופרטיבית, הפיקו חמאס, חיזבאללה ואיראן שני לקחים ברורים מהמלחמה: הראשון הוא שישראל חוששת מחתירה להכרעה ורק רוצה לסיים את המלחמות כמה שיותר מהר וכמה שפחות כואב. הלקח השני הוא שניתן וכדאי להעביר את המלחמה לשטח האויב (ישראל). את התרגום של שני הלקחים האלה למעשה אנחנו נרגיש בעימות הבא.
לכן האתגר המשמעותי של הרמטכ"ל הנוכחי הוא איך להפוך את צבא היבשה לרלוונטי למשימותיו ואיך למחות את נראטיב ההצלחה המזויף שהשתרש בצמרת הצבא. המילה שנשמעת מאיזנקוט הכי הרבה מאז נכנס לתפקידו היא "מוכנות". הוא מחדיר תחושת דריכות בצבא, של עימות קרב מעבר לפינה, מאמן את היחידות בקצב חסר תקדים ומרענן את התוכניות האופרטיביות. אבל יש לו בעיה במבנה הכוח. המודל הקיים, שבו היחידות שאמורות להיות אגרוף המחץ נדרשות להחזיק קו במשך שישה חודשים ולהתאמן רק שלושה חודשים בשנה, לא מאפשר לשמור ולשפר את הכשירות המקצועית שנדרשת מהם.
איזנקוט יצטרך למצוא דרך להפריד יותר בין היחידות המתמרנות של הצבא לבין מי ששומרים על הגבולות. זה ידרוש הקמה של עוד יחידות ייעודיות, בנוסח "קרקל", שישמרו על הגבולות הארוכים ויפנו את החטיבות הסדירות להתאמן יותר. זה ידרוש גם לזמן יותר אנשי מילואים לתעסוקה מבצעית, אבל ספק אם צה"ל יכול לעמוד בעלויות האלה. לצורך זה, צריך הרמטכ"ל להציב בראש זרוע היבשה קצין חושב ובעל תעוזה, שיידע להוביל את השינוי המתבקש, ואין הרבה כאלה.
אל מול הסביבה המשתנה, איזנקוט יצטרך לחשוב מחדש גם על פריסת כוחות היבשה. במשך שנים החזיק צה"ל אוגדה סדירה ברמת הגולן שתוכל לבלום התקפה סורית. אבל אחרי שכבר היה ברור שהצבא הסורי לא מהווה יותר איום על ישראל, הוציא בני גנץ את אוגדה 36 מרמת הגולן והקים במקומה אוגדת בט"ש ששומרת היום על הגבול.
אבל בעוד סוריה מתפוררת, בלבנון ממשיך להיבנות כיום האיום הצבאי המשמעותי ביותר על ישראל. על בסיס לקחי צוק איתן, חיזבאללה בונה כוחות התקפיים שיוכלו לחדור לשטח ישראל במלחמה ולהשתלט לזמן קצר על יישובים. זה דורש מצה"ל להיות מוכן בכל רגע לקרב הגנה נרחב בגבול הצפון. לכן, כפי שבמשך שנים הקפיד צה"ל על נוכחות מתמדת של כוחות סדירים בגולן, עכשיו נדרשת נוכחות כזאת בגבול הצפון. אם ניקלע לעימות מול חיזבאללה בלי התרעה מוקדמת, לא יספיק צה"ל להביא אוגדה סדירה לאזור כדי שתוכל להגן על היישובים מהכוחות הקרקעיים של חיזבאללה.
איזנקוט מחדיר בצבא תחושה של סבירות גבוהה לעימות בקיץ הקרוב, אף שהסבירות איננה גבוהה, וזה בסדר. טוב לו לצבא שיהיה דרוך אף אם ההערכות יתגלו כשגויות. אבל הוא רמטכ"ל שמסתכל לא רק על האיומים, אלא גם על ההזדמנויות. ויש כאלה בשפע. העולם הערבי המתון מאותת לישראל שהוא פתוח לשתף אותה בעיצוב המזרח התיכון העתידי. כרמטכ"ל, איזנקוט יכול רק להצביע על ההזדמנויות האלה, אבל הדרג שמעליו בינתיים מתעלם מהן.
בממשלה החדשה יצטרך הרמטכ"ל להסתכל לא רק על הסביבה, אלא גם לפקוח עין על הצד הישראלי. הקואליציה הזאת מלאה בגפרורים, ואם אחד מהם יבחר להתקרב במהלך פרובוקטיבי לחבית חומר נפץ כמו הר הבית, עשוי גם הקיץ הזה להיות חם במיוחד.