סוף־סוף ממשלה מגובשת סביב רעיון צלול בעלת סדר יום ברור. זו אמנם ממשלה עם רוב של ח״כ אחד, אבל לגבי הגשמת ערכים אנושיים והבטחת עתיד המדינה אין דבר כזה רוב קטן מדי. רוב הוא רוב, ורצון האומה מבוטא היטב ברוב של 61 חברי הכנסת של הממשלה הזו.
מוזר לקרוא ניסוחים כאלה בעמוד מאמרי דעות רציני? זה בערך מה שהייתם קוראים ושומעים בכל מקום, ומה שהיה מוקרן ממסך הטלוויזיה בלי הרף, אם הייתה קמה קואליציה של 61 בהנהגת מפלגות השמאל.
טוב, יש לי דמיון מוגבל, כי הייתם שומעים וקוראים ציטוטים רבי השראה הרבה יותר, מפל מרהיב של מילים היה מתאר את הנפלאות הצפויות מממשלה בראשות מפלגות השמאל. נניח ממשלת המחנ״צ ומרצ, עם לפיד וקומץ כחלון ודתיים וכמה עורקים מהליכוד, שהיו לפתע הופכים מאויב לאוהב, ואולי גם עם ליברמן, שאם היה בקואליציה השמאלית היה מסמיק מרוב המחמאות על תבונתו.

כל זה לא קרה, ולכן ישוגרו אליכם מעכשיו רק מסרים של זעם, תמיהה וזעזוע מהממשלה עם הרוב של קול אחד. לא פעם ולא פעמיים תשמעו את הביטוי ״ממשלה שאין לגיטימציה למהלכיה״.
זה לא נכון, כמובן. ממשלה עם רוב של קול יכולה להחליט החלטות טובות וממשלה עם רוב עצום יכולה להחליט החלטות גרועות, וההפך.
השאיפה שלי היא ממשלה רחבה, אבל איך משיגים אחדות אם הקרע בעם נשאר גם אחרי הבחירות, והוא עדיין מנצח את התבונה שבאחדות? במו אוזני שמעתי השבוע אנשים אומרים על מפגיני הפיטורים בנגב: ״אין אפילו מעט רחמים עליהם, הם הצביעו נתניהו שפועל נגד האינטרסים שלהם״, ובלי שזה נאמר מפורשות, כלולה במשפט הזה גם ההנחה שמגיע להם, לעדות המזרח.
מעודי לא שמעתי, כמובן, ניסוח מוזר לא פחות מסוג: עדות המזרח, בניגוד לעדות אשכנז, לא מצביעים על פי מה שכדאי להם אישית, אלא על פי מה שהם רואים כאינטרס של טובת המדינה.
האם קואליציה של 61 ח״כים, שבין חבריה גם חרדים לא ציונים, היא ממשלה שמישהו יכול לשמוח בה? ברור שזו לא שמחה, היה טוב אם מישהו במפלגות הציוניות שעכשיו באופוזיציה יתחיל לחשוב גם קצת על טובת המדינה ויצטרף לממשלה כדי לנהל את המדינה הנרדפת והמטורפת הזו בקצת יותר אחדות. וב-18 שרים.
מה הבעיה להרכיב ממשלה של 18 שרים? בהרכב הנוכחי - תשעה לליכוד פלוס ראש ממשלה, ותשעה לשאר המפלגות. הלוא המתמטיקה, אשר כבר מילדותנו שמנו בה לחלוטין את מבטחנו, מאפשרת זאת.
עם זאת, אם הממשלה אומרת שהחוק הוא 18 אבל זה לא מספיק לנו אז אנחנו מגדילים, מה ימנע מהאזרח לומר: החוק הוא שהבית שלי הוא 90 מ״ר, אבל זה לא מספיק אז אני מגדיל.
לו רק כולם, בכל המפלגות, היו מעמידים את טובת המדינה לפני האינטרס הצר שלהם, הכל היה מסתדר בקלות ובהרמוניה כלשהי. אבל תקוותנו מחברי הכנסת לראיית טובת הכלל, שכלל לא מצויה בהם, כה מגוחכת, שאפילו אין מה להעלות אותה לדיון.