הלוואי שהייתי יכול להיפטר מזה. כמה הייתי שמח להיפטר מזה. וואו, איך הייתי שמח להיפטר מזה. בלעדי זה, אני בטוח שהחיים שלי היו יכולים להיות ממש טובים, הכל היה נראה אחרת, אני משוכנע. ומה לא עשיתי בשביל להיפטר מזה? ניסיתי כמעט הכל: הייתי בכותל, שמתי פתק, ביקשתי להיפטר מזה. זה לא עבד. נשר לי ריס, ביקשתי אותו הדבר. זה לא קרה. אפילו ביקשתי ממישהו אחר שנשר לו ריס לבקש את זה בשבילי. גם זה לא הצליח. אפילו הקרבתי מספר ימי הולדת לטובת העניין, כיביתי את הנרות, עצמתי עיניים וביקשתי להשיל מעלי את העול, ועדיין הכל נשאר אותו הדבר. אפילו הגעתי לקצה העולם, והייתי במקרה במקדש של הדת היזידית, ואמרו לי שם שאם אני עושה קשר בבד הקדוש ומבקש תוך כדי כך משאלה, היא תתגשם. אז קשרתי ותוך כדי כך ביקשתי להיפטר מזה. גם זה לא עבד. אחותי החורגת מצד אמי היא גם יהודייה וגם נוצרייה. אני שוקל לבקש ממנה שתלך לכנסייה ותבקש בשבילי מהכומר שזה יפסק, ושמיד אחר כך תפנה לבית הכנסת הקרוב ותישא תפילה בשבילי באותו העניין. האמת היא שאני גם מכיר די טוב את הרב לאו (האב). אני חושב אולי לסדר מפגש מקרי (כאילו זה במקרה, אבל הכל בעצם יהיה מתוכנן מראש) בין אשתי לבין כבוד הרב, ואז היא תגיד לו שאם הם כבר נתקלו זה בזה, היא חייבת לבקש טובה: שייתן איזו ברכה כדי שהקללה תוסר.

אגב, עכשיו אני מחפש מוסלמי שיעשה לי טובה ויבקש את זה בשבילי במסגד, בזמן שהוא על השטיח לכיוון מכה הקדושה. מבחינה סטטיסטית חייב להיות אלוהים אמיתי לאחת מהדתות האלו, ואני מניח שהוא יהיה מוכן להוריד את העול מעלי, כי אני די סובל. לא די סובל, אני מאוד סובל. אלוהים אמיתי יידע לזהות את הסבל שלי. אני פשוט לא יכול להמשיך ככה. אני מודה - אני מוטרד ממה שחושבים עלי, ואני מת להיפטר מזה. 

זה נוראי. אם אני פוגש מישהו, אני כמעט לא מרוכז בשיחה, כי אני כל הזמן חושב לעצמי מה הוא חושב עלי, ואם אמרתי את הדברים הנכונים שיוציאו אותי שנון וחכם. אם, למשל, אני מקבל הצעת עבודה טרייה בטלוויזיה, אני מיד חושב מה יחשבו על זה “אניני הטעם" בברנז'ה ומחליט על פי זה אם לקבל את ההצעה או לא. אני עבד של הדבר. 

אני הולך ברחוב ואני שם לב לכל מיני אנשים שחולפים לידי ונראים לי די מאושרים, ואני בטוח שזה משום שלא מפריע להם מה חושבים עליהם. אני מת לגשת אליהם ולשאול אותם איך הם עושים את זה, לבקש את עצתם על איך אוכל גם אני להגיע למצב הזה, אבל אני פוחד ממה שהם יחשבו עלי, על זה שאני ניגש אליהם ככה ברחוב. אז אני לא ניגש.

לעתים יש לי הרגשה שאני מקרה אבוד, שאני לעולם לא ארפא. אני שואל את עצמי אם כדאי להמשיך לחיות בסיוט הלא נגמר הזה, שילווה אותי, כנראה, כל חיי. אני עונה לעצמי ש"לא", אולם אז אני חושב שאם אמות עכשיו, אנשים לא יגידו “איזו אבידה גדולה", אלא איזה “חבל" סתמי. ואני לא רוצה לחלוף מהעולם הזה, ושכל מה שיגידו עלי יהיה - “חבל". חשוב לי להשאיר רושם טוב בעולם לפני שאני מת, אז אני מיד מחליט לוותר על זה, להישאר בחיים ולהמשיך לנסות לבנות את עצמי לרמה כזו שאוכל למות ולהשאיר את הרושם הנכון.

אז אני משקיע עכשיו בכתיבה של סדרה טלוויזיונית עתידית ובכתיבה של עוד ספר. אני מקווה שהם יזיזו משהו לתרבות הישראלית, ואז אוכל לפרוש מהעולם בנוחות יחסית, ביודעי שהשארתי אחרי איזשהו ואקום, ולפחות מישהו אחד יגיד שמאז שהלכתי “נפער בור", או משהו בסגנון.

אנשים חושבים שאני עושה את מה שאני עושה מתוך אהבה לאמנות, לתהליך היצירה, או כל הבולשיט הזה, אבל האמת היא שאני עושה את זה כי חשוב לי מה אנשים חושבים עלי. אני פשוט רוצה להרשים, אז אני ממש מתאמץ להיות טוב במה שאני עושה. מה שמעניין אותי הוא לא להיות טוב, אלא להיות טוב יותר מאחרים בתחום, כי זה המפתח שלפיו אתה נחשב מוצלח, אבל איכשהו לפעמים השעון מצלצל בבוקר, אני פוקח עיניים וחושב על זה שאני לקראת עוד יום של מלחמה, שבו האצבעות שלי עלולות ליפול על המקלדת בצורה כזו שהן יקלידו “ליאור דיין" בשדה החיפוש של גוגל, ואז אגלה מה חושבים עלי ואתעסק בזה, וזה יטריד אותי וילווה אותי כל היום.  אז פעמים רבות אני נשאר במיטה ולא עושה כלום עם חיי.

בחיי שהייתי רוצה להיפטר מהעניין הזה. זה החלום בגדול - שלא יהיה לי אכפת מכלום, מאף אחד, משום דבר, ויהיה לי הרבה יותר קל והעולם לא יבהיל אותי. יהיה לי נוח עם הנוכחות של עצמי, ובזמן שאני אסדר את השיער בבוקר, אגיד לעצמי: “אחח, העולם הזה על הזין שלי, איזה כיף להיות בחיים", ואז אחייך לעצמי מול המראה, אולי אפילו אתן קריצה - כי יהיה לי טוב עם עצמי וארגיש בנוח עם הקטע של לקרוץ לעצמך - ומשם ישר אצא לטרוף את המציאות הנפלאה שלי.