אני כותב ומתחלחל, אך בתוך עמי אני חי וחושש שההתכנסות, ההסתגרות, ההתלהמות וההתלאמנות יהפכו את ישראל ממדינה דמוקרטית שטוב לחיות בה, למדינה אתנוקרטית. זוהי סכנה אקוטית העלולה להמיט על ישראל אסונות, חרמות וסנקציות.
כשראש עיריית אשקלון ביקש במהלך מלחמת צוק איתן לפטר ולגרש את הפועלים הערבים מתחומי עירו, אם לפרש נכונה ונכוחה את כוונתו אז, אזי במחי הצהרה מאיימת שכזו הוא הפך את הגזענות לאפרטהייד בפוטנציה. נכון שאז הזדעקו פרנסי המדינה והאיש התאייד לו חיש מה, כבש את בושתו (האמנם?) ונעלם באפילה (למרות שנותר בתפקידו בניגוד גמור לערכי האתיקה וההיגיינה הציבורית), אך מה שהדאיג אותי אז הוא שאמות הסיפים לא הזדעזעו, הדיון הנוקב לא מוצה - והשיירה המשיכה בדרכה. לפיכך, ברור היה שזה בוא יבוא.
שר הביטחון משה יעלון שידרג את הסוגיה והפך אותה להפרדה גזעית שהפירוש האינסטינקטיבי שלה הוא החלטה בעלת ניחוחות ותסמינים שמזכירים את דרום אפריקה מלווה, בחשק עז בהפרדת הפלסטינים מהיהודים-מתנחלים באוטובוסים. טוב ומבורך שכבוד השר הטמיע מיד את שגיאתו וחזר בו. עם זאת, הסוגיה הזו אמורה להדיר שינה מעיננו, כי מדובר בפגיעות אנושות באופיה ובדמותה המוסריים של ישראל.
להזכירכם, אותם מהלכים היו מעין פרולוג בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת בגרמניה - והתגלמו בשלטון הנאציזם הארור והנורא. היהודים, עם חמלתם ורגישותם, אמורים להיות הראשונים להקיא, להילחם ולהעיף לעזאזל כל ניסיון להפוך את ישראל ליותר מגזענית. יש לגדוע את הניסיונות לחוקק חוקים הדרתיים ומפרידים מסדר היום. זאת, בכדי שהחברה שלנו לא תהא נגועה בכך, ואו אז נאחר את הרכבת. אם נשתוק ונעבור כהרגלנו מיד לסדר היום, התסמינים יהפכו למדיניות - ומדינתנו תצטרף כלאחר כבוד למשטרים עם תסמיני אפרטהייד.
הכותב הוא ח"כ של המחנה הציוני