ארגונים פרו־פלסטיניים באירופה ובדרום אמריקה מפעילים באחרונה לחץ כבד על הוועדה המארגנת של המשחקים האולימפיים של קיץ 2016 בריו דה ז'ניירו, לבטל את החוזה שהוענק לחברה הישראלית ISDS, שבעליה והעומד בראשה הוא ליאו גלסר.

מדובר בחוזה לא גדול לאספקת שירותי אבטחה למטה הוועדה המארגנת. בעבר פורסמו ידיעות לפיהן ISDS חתמה על חוזה ענק לאספקת שירותי האבטחה לכל המשחקים האולימפיים בסך 2.2 מיליארד דולר. אכן, החברה ביקשה לזכות בחוזה גדול יותר אך בסופו של דבר הוחלט כי מי שיהיה אחראי לאבטחת המשחקים תהיה ממשלת ברזיל וממשלת המחוז, ולא חברות פרטיות. דובר הוועדה המארגנת, אנדרדה דה סלבה, אמר ל"מעריב" כי החוזה הוא מוגבל ובתמורה לו מספקת החברה את השירותים במעמד של נותן חסות לאבטחת מטה הוועדה.

המסע נגד גלסר והחברה שלו הוא ביוזמת התנועה הבינלאומית BDS, ראשי תיבות באנגלית של "החרם, חדל מהשקעות והטל סנקציות". התנועה מבקשת לכאורה מהקהילה הבינלאומית להחרים את ישראל, להפסיק את ההשקעות בה ולהטיל עליה עיצומים בשל הכיבוש בשטחים. אך בפועל, לפחות חלק מחברי התנועה והארגונים המסונפים אליה כופרים בזכותה של ישראל להתקיים גם בגבולות הקו הירוק. בעבר הצליחה התנועה, הפעילה במיוחד ונוכחת בקמפוסים של אוניברסיטאות בארה"ב ובאירופה, לשכנע חברות בינלאומיות לנתק קשרים מסחריים עם ישראל.

במכתב ששלחו אנשי BDS לרשויות בברזיל נכתב כי ISDS היא "חברה שפיתחה את הטכנולוגיות שלה ואת פעולתה המסחרית תוך הפרת החוק הבינלאומי וייצוא של ציוד, מערכות ותורות שנוסו בכיבוש, טיהור אתני ואפרטהייד". נגד גלסר והחברה גם נטען כי בשנות ה־90 היו מעורבים בסיוע למשטר הדיקטטורה בהונדורס שבמרכז אמריקה.גלסר והחברה סיפקו בעבר שירותי אבטחה לוועדות המארגנות של כמה אולימפיאדות, בין השאר באתונה ובבייג'ינג.

רוב הדיווחים על הסיפור היו עד היום בעיקר בפייסבוק וברשתות חברתיות. הנושא אומנם הגיע גם לפני כמה חודשים לתקשורת המרכזית בברזיל, אך דעך. ככל שניתן היה לברר ממקורות מהימנים בברזיל, לרשויות שם, כמו לוועדה המארגנת, אין שום כוונה או תוכניות לבטל את החוזה עם ISDS. גלסר סירב להתייחס לנושא.

דובר הוועדה המארגנת מסר עוד כי "מדובר בנושא רגיש כיוון שהוא עוסק בסוגיות ביטחון והוא גם פוליטי". לדבריו, "היום (שישי) תתקיים פגישה עם הארגון שכתב לנו (הכוונה ל־BDS - י"מ) ונשמע את טענתם. מצד אחד אנו מחויבים למרב השקיפות אך מצד שני חוזים יש לכבד".

הסיפור ממחיש ביתר שאת את העובדה שתנועות וארגונים אינם מרפים מהמסע שלהם, הקורא לחברות בינלאומיות לנתק קשרים עם ישראל ולערער את הלגיטימציה שלה תוך שימוש בתירוץ (או בנימוק) של המשך הכיבוש. מצבה העדין של ישראל, בשל היעדר תהליך שלום והסכנה שאורבת לה עקב כך, עלול להתערער עוד יותר בשל הממשלה החדשה, הצרה והלאומנית שהרכיב בנימין נתניהו. לפיכך ממשלות במערב עשויות לתמוך במהלכים של הרשות הפלסטינית בזירה הבינלאומית, כמו מועצת הביטחון של האו"ם ובית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג.

דאע"ש לא נשברים

הדיווחים האופטימיים על בלימת דאע"ש (גם שלי) היו מוקדמים מדי. ארגון "המדינה האסלאמית" הצליח בשבוע האחרון להשתלט על מרבית העיר רמדי בעיראק ולכבוש את מטה צבא עיראק בכל החבל (מחוז אנבר). חמור עוד יותר, שוב נראו המראות של חיילים עיראקים, בהם אנשי יחידות עילית, נסים על נפשם מפני התקדמות דאע"ש, ומותירים מאחור ציוד רב של כלי רכב וכלי נשק חדשים, שסופקו להם בשנה האחרונה בידי ארה"ב. מאות מתושבי העיר נהרגו ואלפים נמלטו.

לפני כשנה נדהם העולם מהצלחות הטרוריסטים של "המדינה האסלאמית", ששטפו את עיראק וכבשו בה שטחים נרחבים - כמחצית מהמדינה. רכובים על טנדרים הם כבשו את העיר מוסול, השנייה בגודלה בעיראק. הם השתלטו על שדות נפט, על הסכר הגדול חדיתא על הפרת (שפתיחתו הייתה מציפה את בגדד), דהרו דרומה והגיעו עד לכ־40 ק"מ מהבירה בגדד, שנמצאה בטווח התותחים שלהם. הם נגסו נתחים נכבדים מהחבל האוטונומי של כורדיסטן, זכו להישגים בסוריה, ביטלו את סימני הגבול בין סוריה לעיראק, והתקרבו למעברי הגבול בין עיראק לירדן ובין עיראק לסעודיה.

על רקע זה התעשת ממשל אובמה וארגן קואליציה בינלאומית שמטוסיה החלו לתקוף מן האוויר. במקביל, שלחה ארה"ב יועצים ומדריכים וחידשה את אספקת הנשק כדי לשקם את צבא עיראק. איראן מצדה שלחה גם היא יועצים ואנשי מודיעין, תגברה ועיבתה את המיליציות השיעיות העיראקיות, שסרות למרותה, והחלה לספק נשק לכורדים.

העיר רמאדי בעיראק. צילום: רויטרס

המאמץ הניב הישגים לא מבוטלים. דאע"ש הובס בקרב על העיר הכורדית כובאני שעל גבול סוריה־טורקיה. הכורדים השתלטו על עיר הנפט כרכוכ ובהדרגה החלו להדוף את דאע"ש. הם כבשו את סכר חדיתא והחזירו לעצמם שטח של כ־20 אלף קמ"ר (כשטחה של מדינת ישראל בגבולות הקו הירוק). כוחות מיוחדים של ארה"ב החלו לפעול בסוריה ובעיראק בניסיון להשיג מודיעין טוב, לחטוף או לחסל בכירים בארגון. השבוע מסר הפנטגון כי כוח דלתא חיסל בפשיטה לילית נועזת בסוריה את אבו סייף, ראש מנגנון הפקות הנפט של "המדינה האסלאמית", וכ־40 מאנשיו.

התקיפות מהאוויר גרמו לאבידות של אלפי הרוגים בקרב אנשי דאע"ש. לפני חודשיים דווח כי מנהיג "המדינה האסלאמית", אבו באכר אל בגדדי, נפצע באורח קשה ונוטרל מניהול הארגון באחת התקיפות. החודש הודיע משרד ההגנה של עיראק כי סגנו והמנהיג בפועל, עלא אל־עפרי, נהרג.

המציאות בשטח העידה כי תנופת דאע"ש מאביב וקיץ 2014 נבלמה. בתדרוכים לעיתונאים, פקידים וגנרלים בפנטגון חזרו מראשית השנה על כך שדאע"ש נמצא במגננה, והעריכו כי צבא עיראק יחל במתקפה גדולה לכיבוש מוסול. הייתה תחושה שזה רק עניין של זמן עד שתופעת דאע"ש תחזור לממדיה הקטנים, כפי שהייתה לפני שפרצה בהפתעה לתודעת העולם.

אך אז הגיע חודש מאי והתברר כי לדאע"ש נותרו בכל זאת יכולות התקפיות. בכיבוש העיר רמדי שוב מיצבו עצמם אנשי הארגון בעמדה מאיימת על בגדד. המרחק בין רמדי לבירת עיראק הוא כ־120 ק"מ. רמדי שוכנת כאמור במחוז אנבר המכונה "המשולש הסוני", ובו שוכנות ערים כמו פלוג'ה ותיכרית, עיר הולדתו של סדאם חוסיין.

רמדי הייתה תחת מצור של דאע"ש במשך יותר משנה, אך בשל מחלוקות פוליטיות ועדתיות לא הצליחה הממשלה המרכזית בעיראק להסירו. הממשלה היא בשליטת השיעים ובהשפעה כמעט מוחלטת של איראן. ואילו הסונים במחוז אנבר כנראה חוששים יותר מהחיילים והמליציות השיעיות מאשר מהמטורפים של דאע"ש.

וכך שוב המצב בעיראק מסתבך. היחידות שאולי מסוגלות לכבוש את רמדי מידי דאע"ש הן המיליציות השיעיות, שנקראות שוב למשימה. אך כרגע נראה שאין שום רצון של ארה"ב, המערב והמדינות הסוניות לשלוח "מגפיים על הקרקע", חיילים שיילחמו על אדמת עיראק. הממשל האמריקאי מבין שכדי לבלום את "המדינה האסלאמית" הוא זקוק לאיראן ולמיליציות שלה, כדי שישמשו בשר תותחים במאבק.

בקיצור, עיראק חדלה בפועל להיות מדינה, והיא מחולקת לשלוש ישויות: כורדית, שיעית וסונית, שזו מצדה מפוצלת לתת־קבוצות, ומעמדה של איראן מתחזק. בעוד בירושלים ובריאד סבורים כי היא הבעיה ושורש כל הרע, בוושינגטון גורסים כי היא גם הפתרון.

הגילוי של פרדו

ביום שני השבוע מלאו 50 שנה להוצאתו להורג של לוחם המוסד אלי כהן בתלייה בכיכר המרכזית של דמשק. בבית הנשיא התקיים טקס בהשתתפות הנשיא ראובן ריבלין, ראש הממשלה בנימין נתניהו, ראשי מוסד בעבר ובני משפחתו של כהן. ראש המוסד תמיר פרדו היה הדובר המרכזי באירוע. הא שיבח את אומץ לבו, דבקותו במשימה ואת הישגיו של כהן.

"למוסד אין אותות ואין ציונים ממלכתיים לשבח. לו היה נוהג כזה במדינת ישראל, אין ספק בלבי כי אלי כהן היה זוכה לאות הגבורה הגבוה ביותר", אמר פרדו, שהודה בעקיפין כי זו הייתה טעות להמשיך להפעיל את כהן. "במקצוע הלוחמה החשאית אנו יודעים כי מהרגע הראשון שבו החל המבצע אנו מצויים בספירה לאחור לקראת סיומו. חוכמת המפקדים היא להבחין מתי נדרש לומר 'די, עצור, חזור הביתה'. זו הבחנה לא פשוטה כלל ועיקר - וכאשר אתה שוגה, המחיר יקר מאוד. באנלוגיה, בשביל להמחיש את זה, אני אומר דבר כזה - הכניסה של אלי לדמשק היא כניסה לתנור שהטמפרטורה שלו היא 200 מעלות, וב־210 אתה נשרף. וזאת בדיוק הבעיה, להבחין מתי אתה עובר את הגבול - והגבול הוא נורא דק, ונורא קשה להבחין".

ראש המוסד הוסיף: "מי שלא גדל בעולם המבצעים החשאיים יתקשה להבין את מלוא המשמעות של דמות הלוחם במוסד. רק בודדים מתאימים לתפקיד זה. נדרשת לכך אישיות ייחודית בצירוף תכונות נדיר ביותר. אלי היה כזה". לדברי פרדו, "משימתו של כהן הייתה להשתקע בסוריה, לחדור ללב המשטר ולהגיע לצמרת מקבלי ההחלטות, זאת על מנת לספק מידע חיוני ולהתריע בפני מהלכים צבאיים". לכך הוסיף ראש המוסד את המשפט הבא: "אלי כהן התחזה לארגנטינאי ממוצא מצרי ונסע לדמשק".

התחזה לארגנטינאי ממוצא מצרי? באמת? זו מוכרחה להיות טעות. אלי כהן נולד במצרים, עלה לישראל ובשלב מסוים גויס ליחידת הלוחמים של המוסד. לפי כל הספרים והכתבות על אודותיו, סיפור הכיסוי שהורכב עבורו היה של ארגנטינאי, בן למשפחת מהגרים סורית, שחוזר למולדתו.

פניתי למוסד באמצעות תקשורת משרד ראש הממשלה וביקשתי לברר אם זו הייתה טעות מביכה של ראש המוסד. לא, ענו. אכן פרדו חשף פרט חדש בסיפורו של כהן. קשה להאמין שבפרשה זו, שהכל לכאורה כבר ידוע עליה, ניתן לחדש. ובכל זאת. על פי המוסד, כהן, שהיה כאמור ממוצא מצרי, חדר לסוריה לאחר ביסוס סיפור הכיסוי שלו בארגנטינה כמצרי ולא כסורי. ביקשתי לקבל פרטים נוספים, כמו כיצד נבנה סיפור הכיסוי, איך החדירו איש עסקים מצרי לדמשק, וכיצד הצליח איש עסקים מצרי להתחבב ולהתקרב לראשי המשטר בסוריה. לצערי, פנייתי לקבלת פרטים והסברים נוספים לא נענתה.

מורל נגד הרש

סימור (סי) הרש הוא עיתונאי אמריקאי ותיק (77) ומוערך, שחתום על כמה סקופים גדולים בקריירה הארוכה שלו ב"ניו יורק טיימס", ב"ניו יורקר" ובעיתונים אחרים. הראשון שבהם היה ב־1970, כשחשף את פרשת מאי לאי, טבח שביצעו חיילים אמריקאים בתושבי כפר בדרום וייטנאם - שעליו זכה בפרס פוליצר. ב־2004 דיווח שסוהרים וחיילים אמריקאים מענים עצירים עיראקים בכלא אבו גאריב שבבגדד.

בין לבין היו לו גם כמה פלופים גדולים שמקורם בנטייתו להאמין בתיאוריות קונספירציה. ב־1983 הוא טען בתחקיר גדול שמטוס נוסעים דרום קוריאני מדגם בואינג, שהופל בידי מערך ההגנה האווירית של ברה"מ, היה בעצם מטוס ריגול בשליחות ה־CIA. טענתו הופרכה והרש מעולם לא התנצל על הפרסום השגוי.

ב־1991 פרסם את הספר "אופציית שמשון" שעסק בנשק הגרעיני של ישראל ובהעלמת העין ממנו מצד ממשלים אמריקאיים. באחד הקטעים בספר שעוסקים במרדכי ואנונו, כתב כי המו"ל הבריטי־יהודי רוברט מקסוול (שהיה גם מו"ל "מעריב") היה סוכן מוסד, וכי מקסוול לא התאבד או מת בתאונת טביעה כשנפל ב־1991 מסיפון היאכטה שלו, אלא חוסל בידי המוסד. המקור לטענה חסרת השחר הזאת היה הישראלי הנוכל והשקרן ארי בן מנשה, שבעברו היה מתורגמן מפרסית ביחידת הקישור של אמ"ן וישב בכלא האמריקאי על ניסיון הברחת נשק לאיראן.

בראשית מלחמת האזרחים בסוריה נסע הרש לדמשק וראיין את הנשיא בשאר אסד, שמכר לו את הטענה כי מי שעושה שימוש בנשק כימי הם המורדים ולא אנשיו. הרש "קנה" בלי שום ספקות את השקר.

בימים האחרונים הוא שוב מצוי בעין הסערה. הרש פרסם מאמר בן 10,000 מילה ב"לונדון רביו אוף בוקס", שבו טען כי חיסולו של אוסמה בן לאדן בפקיסטן לפני ארבע שנים לא היה מבצע סולו אמריקאי, כפי שטענו הנשיא אובמה ואנשי ממשלו. הרש כתב כי המידע הגיע מאיש מודיעין פקיסטני שהתנדב לסייע ל־CIA, וכי בניגוד להודעת הנשיא, ארה"ב הודיעה מראש לממשל הפקיסטני על תוכנית המבצע. בקיצור, הרש ניסה לטעון כי ממשל אובמה שיקר ושה־CIA זקף לזכותו את מלוא הקרדיט, בלי שיהיה ראוי לכך.

שוב בעין הסערה. הרש. צילום: רויטרס

המאמר זכה לתהודה רבה בתקשורת האמריקאית והעולמית. תגובת הממשל הייתה מתונה יחסית והוא הכחיש את טענות הרש. מי שלא בחל במילים היה סגן ראש ה־CIA לשעבר מייק מורל, שחיבר בימים אלה ספר על עבודתו בסוכנות הביון המרכזית, ופרסם מאמר נוקב ב"וול סטריט ג'ורנל" בגנות העיתונאי (מעניין שדווקא העיתון המזוהה עם הרפובליקנים והימין העניק לו במה להגן על הנשיא וה־CIA). בין השאר הגדיר מורל את טענות הרש כ"שטויות", והוסיף: "כאיש מודיעין מקצועי למדתי שיש מעט מאוד דברים בחיים שאתה יכול להיות בטוח בהם. אך אני בהחלט בטוח שהמאמר של סימור שגוי כמעט בכל פרט משמעותי. כיצד אני יודע? כי הייתי סגן ראש ה־CIA כשאנשי הביאו לי ולראש הארגון ליאון פנטה את המידע שאיתרו את בן לאדן".

בהמשך מפריך מורל אחת לאחת את טענות הרש וקובע במפורש כי המידע על מקום הימצאו של ראש אל־קאעידה התקבל ממקורות שהפעיל ה־CIA ולא מ"מתנדב", וכי ממשלת פקיסטן, שחלק מאנשיה נחשדו בשיתוף פעולה עם בן לאדן ועוזריו, לא הובאה מראש בסוד המבצע. מורל גם שם ללעג את טענת הרש כי גופתו של בן לאדן לא נקברה בים בטקס מוסלמי וכי חלקים ממנה הושלכו מהמסוק של אנשי יחידת הקומנדו שחיסלה אותו.

מורל מגדיר את מאמרו של הרש בכינויים קשים כמו "שקרים", "שטויות" ו"טענות אבסורדיות", ומסיים במשפט המחץ: "המאמר הוא אחד המסמכים הפגומים ביותר שנכתבו על ידי זוכה פרס פוליצר".