יום שישי, 10:00 - המרכז המסחרי, תל כביר, תל אביב

בו כביר, בית חולים וולפסון, שדרות ירושלים המפויחות ביפו ואצטדיון בלומפילד. עם נקודות ציון כאלה שמסמנות את גבולה של השכונה, פלא שתושבי תל כביר (נווה עופר) לא רואים מאין יבוא עזרם? בשעת בוקר של יום שישי מבוגרי השכונה גודשים בהמוניהם את המרכז המסחרי. חלקם עורכים קניות במכולת הקטנה, אחרים מצטיידים בפרחים לשבת, אחדים משחקים שש־בש או מעניקים עצות לשחקנים, ורובם מפקירים את גופם לשמש הקיצית.

כשחי דוידוב (36) מגיע למקום, כולם מזדקפים. לא רק כי הוא מוריד את הגיל הממוצע במקום ב־30 שנה לפחות, אלא גם כי הוא האיש שהביא גאווה לשכונה הכי בוכרית בארץ, עם הסדרה שמשודרת בימים אלו בערוץ הראשון, ״איפה אתה חי?״, ועם התיאטרון הבוכרי שהקים ושנקרא ״חנדה חנדה״. ״זו הבועה התל אביבית האמיתית״, הוא אומר אחרי סבב לחיצות ידיים הכרחי.

קחו את תל כביר ותציבו אותה בדימונה, בחצור הגלילית או בבית שאן ולא תרגישו בהבדל. כאן התל אביביות לא באה לידי ביטוי. השכונה הוקמה בסוף שנות ה־60 על ידי עולים מבוכרה וזכתה לחיזוק משמעותי עם העלייה הנוספת של שנות ה־90. כשמשפחת דוידוב התייצבה בשכונה, בשנת 84', היא בקלות הייתה יכולה לומר שהגיעה לאזור מצוקה. ״היה עוני, היו סמים, ראיתי את החצר האחורית של תל אביב״, הוא נזכר. ״גם כיום מדובר בגטו, וקשה להאמין שבמרחק 200 מטר מכאן, בשדרות רוטשילד, מכרו לא מזמן דירה ב־100 מיליון שקל״.

המרכז המסחרי בת"א. צילום: אלוני מור

10:30 - בית הספר ברנר

״אתה מ׳שנות ה־80'?״, מתגודדים עשרות תלמידי כיתות ו' סביב דוידוב, שמשחק בסדרה הפופולרית ותוהים, ״אתה בוכרי?״. ״בטח״, הוא מהנהן במרץ, והם בחיוך גדול מחליקים לו כף. ״אתם מכירים את חנדה חנדה?״, הוא חוקר, וכשהם עונים בקול גדול ״כן״, הוא מסביר, ״הם לומדים בוכרית ^dvd שהוצאנו״.

״כאן הבנתי שאני רוצה להיות שחקן״, הוא משחזר. ״בהצגת סיום כיתה ו' קיבלתי תפקיד ראשי, בפעם הראשונה בחיי. אבל ההורים שלי לא באו לטקס. הם טסו לחתונה בארצות הברית. כל השכונה דיברה על השחקן הקטן, ורק הם לא היו שם כדי לחלוק את זה איתי, אפילו לא טרחו לדחות את מועד הטיסה. אולי אם הם היו באים, לא הייתי נהפך שחקן, כי בכל פעם אני עושה את ההצגה ההיא מחדש עבורם״.

תל אביב של שנות ה־80 התהדרה באינטגרציה חינוכית, שבמהלכה שולבו תלמידים משכונות מצוקה בבתי ספר שבו לומדים תלמידים ממעמד סוציו־אקונומי גבוה. הרעיון היה טוב, אבל הביצוע זכה לציון נכשל, והרפורמה נגנזה כעבור שנים אחדות. דוידוב, שסיים את בית הספר היסודי, שובץ לחטיבת הביניים עירוני ט״ז שברחוב בן יהודה בואכה נורדאו.

״אלו היו השנתיים הגרועות בחיי. לא מצאתי את עצמי שם וכמעט נשרתי מהלימודים״, הוא אומר. ״כילד אתה צריך חיבור רגשי עם המורה והתלמידים, וגיליתי שאנחנו אנשים שונים. המורים ראו בנו את הדרומיים שהגיעו ללמוד יחד עם הצפוניים, כי צריך לתת לנו הזדמנות. זה כבר מראש מסמן אותך כמישהו שצריך לעשות לו טובה. אפשר היה לראות את זה ביחס כלפינו, בשיבוץ בהקבצות, בצורת הישיבה בכיתות. אתה רואה שאין לך סיכוי, שאף אחד לא אוהב אותך, שאף אחד לא רוצה אותך. ככה זה היה״.

במקום ההוא, המדכא, הוא הסתדר לא רע מבחינה חברתית ואפילו התחבר עם בתו של מנהל תיאטרון החאן. "שיא האשכנזיות", לדבריו. אבל בין ההורים הבוהמיינים של החבר׳ה להוריו שעלו לארץ בשנת 79' ועדיין לא ידעו לדבר עברית, הוא חש בקיומו של פער, והשתלטו עליו רגשי הנחיתות. "אף פעם לא התביישתי במקום שבאתי ממנו, אבל לא הרגשתי שאני שווה, שאני טוב מספיק. הרגשתי ששופטים אותי".

אחרי שהבין שאין לו סיכוי להתקדם, החליט דוידוב לש־ בור את המוסכמה הראשונה בחייו, ולעבור לתיכון שז"ר בבת ים. "שם, במרחק עשר דקות מהשכונה, כולם היו אותו דבר", הוא מסביר. "אף אחד לא שונה או חריג". ההורים לא התנגדו להחלטתו. טוב, זה לא שהם הבינו אז את המשמעות. "אמא לא ידעה מה לעשות איתי", הוא אומר. "כשאמרו לה שהבן שלה מוכשר, היא שלחה אותי לקונסרבטו־ ריון, אבל אני בכלל לא מוזיקלי. אז כשאמרתי לה שאני עוזב את בית הספר, זה לא שינה לה הרבה, רק שאלמד".

11:15 - סטודיו שלום

"איפה אתה חי?" עוסקת בהתנגשות בין עולמות: המסורת מול הקדמה, העדה מול האינדיבידואל, הרצון לצאת לעולם מול הצורך להיכנס תחת כנפיה המגוננות, לעתים יתר על המידה, של המשפחה. עבור חי, הנקודה המחברת את כל העולמות נמצאת בקומה השנייה של המרכז המסחרי, בעסק המשפחתי, "סטודיו שלום".

בבוכרה היה שלום, אב המשפחה, צלם בעל תואר שני במתמטיקה ובפיזיקה, אולם כשעלה לארץ לא הכירו בלימודיו והוא נאלץ להתחיל מאפס. בהתחלה היה גרפיקאי ב"ידיעות אחרונות" ואחר כך פתח את הסטודיו. כשהילדים גדלו, הם נשלחו לעבוד בעסק, בלי לשאול שאלות או לתהות אם זה מה שהם באמת רוצים לעשות.

בעוד לרונן, האח הצעיר, היה ברור שילמד בבית ספר לאמנויות כבר כשהיה קטן, עבור אחיו הגדולים זה לא היה מובן מאליו. "לא מקובל בעדה הבוכרית ללכת לאמנות", חי מסביר. "העולים חיפשו את מלאכת היד, העבודה שתכניס להם כסף. הם השענים, הסנדלרים והצלמים של העיר".

יוסי, האח הבכור, עובד עד היום בפוטו המשפחתי. הוא, שלא האמין שאחיו יכול לפרוץ את גבולות השכונה ולהצליח, אמר לאח הצעיר והחולם "אתה עוד תחזור לפה". אבל חי, שהרגיש כלוא בחדר העריכה הקטן, לא ויתר.

במונחים של המשפחה הבוכרית היה מדובר בלא פחות מטרגדיה. "עבור ההורים שלי היה ברור שאמשיך בעסק, לא הייתה שאלה בכלל", חי אומר. "וגם אני. לא הרגשתי שאני יכול לעזוב את המשפחה - את אחי הבכור שסמך עלי, את העסק שפרנס אותנו, אבל היה לי קשה לשבת בצינוק הזה".

והוא, ברזומה שלו כבר היו לימודי תיאטרון בבית הספר התיכון ושירות בלהקה הצבאית של חיל הקשר, חצה את הכביש שמפריד בין המובלעת השכונתית לעיר הסואנת ונרשם ללימודים בסטודיו למשחק של ניסן נתיב, שם שוב נאלץ לגשר בין שני העולמות השונים. "כשמצד אחד אני רוצה להיות תל אביבי, ומצד שני לא לוותר על הערכים שלי", הוא אומר. "בניסן נתיב לימדו אותנו ליצור מתוך האמת הפנימית. ואני מודה, בהתחלה היה נראה לי מוזר לרקוד בשיעורי תנועה ריקוד בוכרי. התביישתי. אבל כשהמורה נטע פלוטצקי ביקשה ממני להעביר שיעור, מצאתי את עצמי מביא מוזיקה בוכרית, וגם את הדודה שלי, וביחד לימדנו את הכיתה. ראיתי איך זה פורץ ממני החוצה ונכנס ללבבות של החבר'ה מהכיתה".

הרגשת שאתה צריך להתאמץ יותר מאחרים?

"העממיות הייתה טבועה בי יותר מדי. ניסן דרש ממני להתאמץ יותר. הוא אמר לי שהתיאטרון זה לא בית ספר לבדחנים וביקש ממני ללמוד את הבסיס. טוב, מה אפשר לצפות ממי שהגיע לאודישנים לתיאטרון צה"ל עם קטע של דודו טופז ו'מה יש לך מהאורנג'דה, משה?', כשאחרים הגיעו עם שייקספיר".

ומתי הרגשת שזהו, אתה כמו כולם?

"בשנה השלישית והאחרונה. הרגשתי טוב עם עצם זה שהתקבלתי, אבל ההתאקלמות הייתה קשה, ובשנה השלישית, כשקיבלתי תפקידים ראשיים, הרגשתי שאני לא פחות טוב מאחרים".

12:00 - המאפייה ברחוב זלמן שז״ר

תור ארוך של אנשים משתרך מחוץ למאפייה הקטנה, כולם מצפים לרגע שייצא מהתנור הליפיושקה, הלחם העגול, והגוז׳גיז׳ה האלוהי - מאפה שממולא בבשר, שומן כבש ובצל. כאן מוכרים כרטיסים למופע של תיאטרון "חנדה חנדה" וגם את קלטות המופע.

כמו "מופע שנות ה-80" ו׳׳זגורי אימפריה", גם "איפה אתה חי?" שייכת לנישה שבה הישראלים מבקשים לחזור לשורשים, רוצים להרגיש שייכות למקום שממנו התנערו הוריהם, בלחץ הממסד, כשהגיעו לארץ. "כשהתחלנו עם ההצגות בבוכרית, ראיתי איך הם מתגעגעים לזה", אומר חי. "הם הרגישו שסוף-סוף מישהו מדבר בגובה העיניים שלהם, ומביא את הצחוק והמצוקות והכיף והעולם שלהם אל הבמה. זה פותח את הלב ברמות".


המאפייה ברחוב זלמן שז״ר. צילום: אלוני מור

אבל איך זה שאתה, שחלמת לעשות את זה מחוץ לשכונה, חוזר לבוכרית? 

״כשלמדתי בניסן נתיב, הייתי חלק מקבוצה שהופיעה עם מערכונים בצוותא. כשאחד החברים שלי מהשכונה הפך למנכ׳׳ל הקונגרס הבוכרי, הוא הזמין את הקבוצה להופיע בפני סטודנטים, בני העדה, שזכו למלגה. החלטתי להוסיף למופע הקיים קטע בבוכרית, וזה היה מה שהפיל את הקהל. הם צחקו בטירוף, כי בעצם דיברתי על החיים שלהם, פתחתי את הדלת, נכנסתי למטבח והוצאתי חומרים החוצה״.

רצה הגורל ובאותו ערב ישב בקהל לב לבייב, שהחליט בו ברגע להזמין את דוידוב להופיע בקונגרס המרכזי של יהודי בוכרה בירושלים, בפני קהל של אלפי בני אדם שהגיעו מכל העולם. מאותו רגע ההזמנות התחילו לזרום.

זה היה הזמן שבו ההורים שלו התחילו להאמין שאמנות יכולה להיות מקור פרנסה לא רע. ״ההורים תמיד האמינו בנו, אבל לא האמינו במקצוע ובמדינה הזו, הם חוו אותה במקומות קשים. היו להם בבוכרה חיים טובים, והם ויתרו על החיים שלהם בשבילנו, כדי שלנו יהיו חיים טובים במדינה של היהודים״.

ואם יש משהו שחי קיבל מהוריו - בעיקר מאמו, שאף שהיא בגיל פנסיה ממשיכה בעבודתה כמנהלת משק (״מילים יפות לאחראית ניקיון בבתי חולים״, לדבריו) - הוא מוסר העבודה. ״ההורים אף פעם לא הפסיקו לעבוד כמו חמורים, ובזכותם אף עבודה לא מפחידה אותנו״, הוא צוחק.

12:30 - הבית של סבתא חפציגול

סבתא חפציגול שמואלוב אושרוב בת ה־85 פותחת לנו את הדלת. ב״איפה אתה חי?״ היא משחקת להפ־ ליא את עצמה, סבתא בוכרית מסורתית שדואגת להכין לנכדיה קערה גדולה של באחש, תבשיל של אורז ירוק עם הרבה בשר ובצל מטוגן. כשהבמאי ירון שילון ראה אותה, הוא הבין שזו השחקנית שהוא מחפש. אחרי מסע שכנועים קצר, היא נעתרה לבקשת נכדיה ולקחה את התפקיד ברצינות ראויה לציון, למדה את הטקסטים בעל פה והתייצבה לצילומים הארוכים בלי תלונות.

50 שנה חלפו מאז שאיבדה חפציגול את בעלה, וכדי לא להישאר בודדה, התגוררו איתה לסירוגין הבנים לבית דוידוב, שבית הוריהם נמצא קומה אחת מעל. ״הכבוד למשפחה הוא הכי חשוב שיש״, אומר לנו רונן דוידוב, צעיר האחים, שמגלם בסדרה את דמותו של חי, וכותב יחד איתו את התסריטים. ״במשפחות אחרות, כשיושבים לאכול, את הסבתות מושיבים על כיסא פלסטיק בסוף השולחן, אצלנו הם בראש. המשפחה היא במרכז״.

עם סבתא חפציגול. צילום: אלוני מור

הנאמנות למשפחה שלא יודעת גבול, באה לידי ביטוי בחיים של בני משפחת דוידוב בעיקר בשאלת הנישואים. או ליתר דיוק: כלה בוכרית - כן, כלה מחוץ לעדה - לא ולא. ״כשהייתי בן 19 ישנתי אצל חברה אשכנזייה״, מגלה חי. ״ההורים חיפשו אותי כל הלילה, ולמחרת אמא הצליחה לגלות איפה הייתי. אז היא דאגה לדבר איתה, להסביר לה שהיא שמחה שאנחנו חברים, אבל שתדע שהיא זמנית ושאתחתן רק עם בחורה בוכרית מהשכונה״.

בסוף הוא התחתן בגיל 24 עם בחורה בוכרית משכונת שפירא שאותה הכיר בשידוך. ״אנחנו כאילו מורדים, אבל הולכים בתלם״, הוא מודה לאחר מחשבה קצרה. ״כשהבנתי שאני בגיל שאני צריך להתחתן, התחלתי לעשות שידוכים, זה דבר מקובל בעדה. נפגשתי עם הרבה בנות והן לא מצאו חן בעיני, עד שפגשתי אותה. אהבה ממבט ראשון״.

״אני שונה מחי״, אומר רונן (27). ״הוא דופק חשבון יותר ממני וחשוב לו מה ההורים חושבים. אני מכבד ואוהב את ההורים שלי, אבל יש לי גבולות, ואני רוצה להיות שלם עם ההחלטות שקיבלתי. יצאתי עם בחורה אשכנזייה ואמרתי לאמא שלי, שאם ארצה, אתחתן איתה בחיים לא אמרתי שאתחתן רק עם בוכרית ואף פעם לא הייתה לי חברה מהעדה, עד שהכרתי את אורית״.

ארבע שנים הם היו חברים עד שהתחתנו. אבל בעדה הבוכרית, גם בשנות האלפיים, זה לא מקובל. את שיחת ״יחסינו לאן״ עשה אביה של אורית עם רונן. ״לא עניינה אותי חתונה, אבל המשפחות לחצו״, הוא מסביר. ״אצלנו אחרי שלושה חודשים גג מתחילים לדבר על חתונה״.

אם אמא שלכם לא הייתה מקבלת את הבחורה שלכם, מה הייתם עושים?

רונן: ״כמו שאני מכיר את האחים הגדולים שלי, הם לא היו מתחתנים, כי הם דופקים חשבון להורים. אני הייתי מתחתן. המשפחות הבוכריות מאוד שמרניות, הם חיים בתוך עצמם, בגטו. להתחתן בתוך העדה זה מנהג גלותי. בבוכרה לא היו יהודים ממוצא אחר, וזה נשאר כאן. אין לזה צידוק״.

בהצגות שלכם אתם מעבירים ביקורת על העדה, איך זה מתקבל?
רונן: ״אנחנו מציבים מראה מול העדה שלנו, והמראה לא משקרת. אנחנו מראים דברים אובייקטיביים שמתפרשים לשני פנים: ההורים אומרים לנו 'איזה יופי, עכשיו הילדים ילמדו להתנהג'. הילדים אומרים, 'כל הכבוד לכם, עכשיו סוף-סוף ההורים ילמדו איך הם נראים'״.

חי: ״מה שאנחנו עושים זו שליחות. לא היה אף פעם תיאטרון כזה או שיח ציבורי. אנשי העדה היו נפגשים באזכרות, והרב היה מטיף מוסר לאנשים. זהו. עכשיו אנשים ברחוב מדברים על הסדרה ועל ההצגות. עצם זה ששואלים שאלות על חינוך ילדים, על יחסים בתוך המשפחה, מפה מתחיל השינוי הגדול. אנחנו רוצים להשאיר את הדברים שצריך להשאיר, ולהוריד דברים שצריך לשחרר בישראל 2015. אנחנו לא בגלות כבר״.

בקומת הקרקע של הבניין המשפחתי נמצא חדר העבודה של האחים דוידוב. אף שהם עצמם כבר עזבו את השכונה והקימו משפחות מחוץ לתל אביב, הם עדיין מגיעים לכאן מדי בוקר כדי לעבוד. גם התסריטאי גיא סידיס מצטרף. טוב, כשהאוכל של סבתא נמצא במרחק כמה קומות, למה בכלל לחפש מקום אחר. בחדר הזה הם כתבו את שמונת פרקי העונה הראשונה, וכאן הם כותבים את העונה השנייה, שחלקה תצטלם בבוכרה ותמשיך לתאר את קורות החיים של המשפחה. ״כשזה אותנטי זה יוצא יותר טוב״, אומר רונן.

פרויקט הביכורים של שני היוצרים שמעולם לא עשו טלוויזיה, התקבל בחום על ידי המפיק צפריר קוחנובסקי והערוץ הראשון. ״כשכתבנו את הסדרה,

לפני ארבע שנים, לא היו 'שנות ה-80' ולא ׳זגורי אימפריה׳״, אומר חי. ״כתבנו סיפור על הגשמת חלום שיכול לקרות בכל משפחה, אבל במקרה כתבנו על המשפחה שלנו״.

ואף על פי שבשיח הפרטי שלהם מככבים אשכנזים ומזרחים, אל תחשבו לדבר איתם על קיפוח: ״להגיד קיפוח זה לעשות הנחות לעצמך, כאילו אם לא נתנו לי, אז לא עשיתי״, אומר חי. ״אבל מי צריך לתת לך ומי מנע ממך? אתה צריך לקחת את עצמך עם ההחלטות שלך. ואם אתה לא מספיק טוב, זה לא משנה אם אתה אשכנזי או ספרדי״.