אין ולו קמצוץ של חמלה בגזר הדין שגזר אתמול בית המשפט בירושלים על אהוד אולמרט. גיליתי את דעתי בעת הכרעת הדין, כהחלטה מחודשת להרשיע אותו איננה מובנת מאליה, ואני לא הצלחתי לפענחה, משום שבקלטות של זקן לא היה אפילו גרם אחד של ראיה נוספת על אלה שהיו בפני ההרכב שזיכה אותו, המחזק את הגרסה שמדובר בכספים פרטיים ולא בכספים פוליטיים. לטעמי, כל התשלומים ששולמו לזקן הם כספים פוליטיים כי היא שימשה גם כעוזרת פוליטית שלו.
אינני יודע מה גרם לשופטים להכריע כפי שהכריעו אך מקריאת הכרעת הדין, ועכשיו גם מקריאת גזר הדין, אין ספק שהם גם כעסו מאוד על אולמרט משום שחשו שבעדותו, בסיבוב הראשון של המשפט, הוא לא אמר להם את כל האמת. אבל כעס ועלבון אינם סיבה מספיק טובה לעונש חמור.
עבירת הפרת האמונים (ובמקרה של אולמרט גם מרמה) שבה הורשע אולמרט היא עבירה אמורפית, אמבית, חסרת צורה והגדרה, ולא בכדי מכנים אותה "עבירת סל". דהיינו, כשאין לך עבירה אחרת להעמיד מישהו לדין, תמיד ניתן ללכת על עבירת הפרת אמונים בשל כלליותה והעדר הגדרתה.
רבים וטובים מבין מלומדי המשפט סבורים כבר זמן רב שחובה למחוק את העבירה מספר החוקים הפלילי שלנו ולהחליף אותה בעבירות מוגדרות וברורות יותר, אך בכנסת אין מי שירים את הנטל.
מכל מקום, ברוב המקרים שבהם הורשעו נאשמים בעבירה בלתי מוגדרת הזו, נגזרו עליהם עבירות שירות ואולי גם קנסות ומאסר על תנאי, אך מאסר בפועל די נדיר.
אולמרט ממילא הפך לשק החבטות. במובנים רבים חייו נהרסו, אז מדוע להחמיר? עבודות שירות היו בהחלט עונש מאוזן וצודק יותר, וחבל שבית המשפט לא ריסן עצמו בעניין זה.
גילוי נאות, אהוד אולמרט הוא חבר שלי.