צרת רבים: אין מנוח עם הממשלה הצרה שקמה זה עתה

אם לא די בכאב הראש הזה, עכשיו צריך לגרום ל-61 חברי כנסת להיות נוכחים במאה אחוזים מהזמן. זאת אומרת לא באמת 100%: כשההצבעות והדיונים יכולים לשנות את המצב השברירי הזה, כמו לדוגמה בהצבעה על מספר השרים בממשלה - הנוכחות חובה, מיד לאחר מכן אפשר להתנדף, לאף אחד לא באמת אכפת מדיון משמים על המצב החברתי-כלכלי בדרום. כדי לאכוף מצב בעייתי שכזה - כל האמצעים כשרים. ״עוצר יציאות״, לדוגמה. הם עוד לא הספיקו לכהן בתפקיד 24 שעות וכבר נדרשו השרים וחברי הכנסת של הסיעות החברות בקואליציה להפקיד את הדרכונים ולעלות על אפודים, כדי שחלילה לא ייעלמו לנסיעות עסקים או פנאי ויהיו פאדיחות בהצבעות. מעניין כמה מהם היו מפקידים דווקא את תעודת חבר הכנסת אילו היו יודעים שזה הדיל.

אני יודעת שבדרך כלל הדיבור סובב את הבזבוזים ואת מספר הימים הגדול שנבחרי הציבור מבלים בו בחו״ל, אבל לפעמים צריך לנסוע ולייצג את המדינה, אלה חלק מדרישות התפקיד כדי לשרת את הציבור הישראלי. לא כשהממשלה בסכנה. ובקדנציה הזאת הממשלה תמיד בסכנה.

דרור מספר לי, כי אני הרי אין לי מושג בדברים האלה, שבצבא מלמדים מפקדים להיזהר ביתר שאת משגרה. כשמת-רגלים לאורח חיים מסוים, לקצב מסוים, לתנועות מסוימות, אז עלולות להגיע ההפתעות הגדולות, והרי הממשלה הזאת צריכה להיות מוכנה למלחמה. חברי הממשלה אומרים את זה בעצמם, ובלב אני מקווה שזו המלחמה שהכינו אותנו אליה מאז הקיץ הקודם, זו לפחות תתנהל עם הטלת רפש ותחושה ציבורית קשה אבל ללא נפגעים בנפש.

יותר מתמיד אני לא מקנאה בראש הממשלה ואפילו פחות ביושב ראש הקואליציה. אני גם לא מקנאה בשרים. מדובר בחבורה של אנשים שייאלצו להתרגל לדופק 200 וככה ישבו סביב שולחן אחד וינסו לנהל את המדינה. לך תנהל את ענייני המדע והחלל כשאתה לא יודע אם מחר מישהו יהיה חולה, לא יגיע להצבעה, הממשלה תיפול ואתה תקוע עם צי מעבורות חלל ללא מקום חניה. אני צוחקת כמובן, למעבורות החלל תמיד תהיה חניה, אבל העניין הוא רציני לחלוטין.

ראש הממשלה צריך למצוא לעצמו חברים - דחוף! כבר שמענו כמה פעמים את הפאנץ׳: ״ממשלה עם 61 חברים היא ממשלה טובה, ממשלה עם יותר חברים תהיה יותר טובה״, זה כבר לא מספיק לנו. הלוואי ואתבדה אבל כשמתחילים להתעסק בהפקדת דרכונים והבאת חברי כנסת מאושפזים מבתי חולים כדי להבטיח רוב בהצבעה, נראה לי שניתן להניח ששינויים אמיתיים וחיוביים לא יהיה קל להעביר וליישם. כשראש הקואליציה אומר שהממשלה לא תשרוד, אני כבר ממש מתחילה לדאוג.

זה לא עניין של שמאל או ימין, זה עניין של יציבות ושל חשיבות עצמית. יותר מתמיד נראה שכל מה שמשנה הוא הכיסא. השר לביטחון הפנים לא טורח אפילו ליצור שבריר של חזון, כי הוא יודע שהתיק ניתן לו כפיקדון. השר במשרד התקשורת הוא בכלל לא שר התקשורת, הוא שר והוא במשרד אבל... וואללה אין לי מושג מה הולך שם. השרה לאזרחים ותיקים היא גם זו שתקדם צעירים וגם שוויון, איך היא תעשה את כל זה? שר החינוך בכלל לא רצה להיות שם, שר הבריאות מתעקש לקרוא לעצמו ״סגן״, ואני יכולה לחזור שוב לשר המדע והחלל, אבל אני אחסוך מכם את העניין.

סבתא, אני מצטערת שאני מבשרת לך את זה ככה בעיתון, אבל אני לא רוצה להיות ראש הממשלה. למען האמת, אני לא מצליחה להבין מי רוצה את התפקיד הזה בכלל? טוב, אי אפשר לצאת מזה. לא משנה מה תעשה יתקפו אותך מכל הכיוונים, האחריות כבדה מדי, הקואליציה צרה מדי ויותר מכל, אם באת בשביל האידיאולוגיה, אתה יכול להיפרד ממנה יפה בכניסה לבית החדש שלך בבלפור. מי יכול לחשוב על אידיאולוגיה כשצריך לנהל ביקורת גבולות כדי שלא תיפול הממשלה? בחיי שאני לא רוצה לעשות צחוק מהעבודה, אבל אם לממשלה מותר, אז למה לי לא? לראש הממשלה קשה להיפרד מכוח ההשפעה שלו, אבל זו לא סיבה להחזיק בכל כך הרבה תיקים. זו לא סיבה גם להיפטר בזה אחר זה מכל אחד שצובר קצת כוח משלו במפלגה. אבל מה אני מבינה? בחיים שלי לא הייתי ראש ממשלה. גם לא אהיה.