1
הגראד שנפל בגן יבנה בשלישי בלילה - הירי ארוך הטווח הראשון מעזה מאז מבצע צוק איתן בקיץ 2014 - היה אירוע מקומי, שהוכל מהר מאוד. גם בזכות הזהירות שמפגינים, לפחות לפי שעה, שר הביטחון משה יעלון וראש הממשלה בנימין נתניהו. התקרית לא צריכה על כן להסיט את תשומת הלב מהדברים החשובים יותר שמתרחשים במזרח התיכון ונוגעים לביטחון הלאומי של ישראל. אלה הן המלחמות בסוריה ועיראק, שמפוררות את שתי המדינות, או מה שנותר מהן, וכן מהלכי ה"מדינה האסלאמית" (דאע"ש) בשבועות האחרונים.
הסיבה לירי מעזה היא סכסוך פנימי בג'יהאד האסלאמי - כמה פעילים סירבו לקבל את מינויו של מפקד מקומי בארגון. לאף אחד מהצדדים - ישראל, חמאס והג'יהאד האסלאמי, שלאחרונה הסתכסך עם פטרונו האיראני - אין עניין בהסלמה שתביא למלחמת עזה הרביעית. למעשה, ישראל פועלת בעזה בניגוד לאינטרס הביטחוני שלה. ישראל הייתה רוצה להגיע להסדר ארוך טווח, אך ספק אם הדבר אפשרי. לא רק בגלל הפערים בין ישראל לחמאס, אלא בעיקר בשל עמדת הווטו שיטיל כנראה נשיא מצרים גנרל עבד אל־פתח א־סיסי.
יחד עם בכירי משטרו, מפתח הנשיא המצרי שנאה פתולוגית לארגון האסלאמי שמעביר אותו על דעתו. לדידו של השלטון בקהיר, חמאס ושנואי נפשם האחים המוסלמים הם היינו הך. כך לדוגמה מאשים א־סיסי כי חמאס משתף פעולה ומסייע לארגון הטרור אנסר בית אל־מקדס, שנשבע אמונים לדאע"ש ושינה שמו ל"מחוז סיני של המדינה האסלאמית". לטענה המצרית אין אישוש ממקורות אחרים שמזהים קשר כזה, ודאי שלא סיוע ממוסד מצד חמאס לטרור בסיני.
ישראל אינה רוצה לפתוח במגעים עם חמאס, מחשש כי הדבר יעורר עליה את זעמו של א־סיסי ויפגע בשיתוף הפעולה הביטחוני והמודיעיני בין שתי המדינות.
2
צבא סוריה נחל החודש תבוסות צורבות בכמה גזרות. בן בריתו, מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה, נשא השבוע (מהבונקר - הוא עדיין במקלט, כמו שאמרו הגשש החיוור) דברים שהעידו על הלחץ שבו הוא מצוי בשל הישגי המורדים, בעיקר דאע"ש. נסראללה דיבר על דאע"ש במונחים של "איום קיומי", ואילו פטרונו, גנרל קאסם סולימני, מפקד כוח אל־קודס של משמרות המהפכה באיראן, התרעם על כך שארה"ב מגלה נרפות במלחמה נגד הארגון הסוני בעיראק.
אך למרות דאגות חיזבאללה ואיראן, עדיין מוקדם להספיד את משטר אסד, וסופו של הנשיא הסורי עדיין לא מעבר לפינה. אומנם שר הביטחון לשעבר אהוד ברק, שחסידיו הרבים נהגו לייחס לו יכולת אנליטית כמעט מאגית, קבע במרץ 2011, שבועות אחדים לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, כי אסד ייפול "בתוך שלושה שבועות". אך מאז זרמו מים רבים בפרת, מלחמת האזרחים בסוריה נמשכת כבר 50 חודשים, והסוף לא נראה באופק.
הצבא הסורי איבד את העיר תדמור (פלמירה) בדרום־מזרח המדינה לברברים של דאע"ש, שהעולם כבר התרגל למעשי האכזריות שלהם ורגשותיו כלפיהם קהו. הוא נחל גם מפלות באידליב בצפון מידי חזית א־נוסרה (שלוחת אל־קאעידה) וקבוצות מורדים אחרות. לעומת זאת, בחזית הרי קלמון, הרכס החולש על המעברים החיוניים ללבנון, לא הרחק מדמשק, הצליחו צבא סוריה ובעיקר לוחמי חיזבאללה לבלום את מתקפת המורדים ולהשתלט על כמה עמדות אסטרטגיות חשובות. אגב, בצד הקרבות נגד צבא אסד וחיזבאללה בהרי קלמון, דאע"ש וא־נוסרה נלחמים גם זה בזה.
תדמור זוכה לכותרות גדולות בתקשורת העולמית, אך חשיבותה הצבאית והאסטרטגית די מוגבלת. תשומת הלב כלפיה נובעת מהתנוססות דגלים שחורים על שכיות החמדה הארכיאולוגיות שלה. אלה הם דגלי דאע"ש, שמאיים להרוס את שרידי האדריכלות המרהיבה מהתקופה הרומית שנשתמרו במקום.
הדיווחים מתדמור סותרים. דאע"ש העלה לרשת סרטון עם צילומי תקריב של העתיקות, שיכול להתפרש בשני אופנים. האחד, כחיזוק לדיווחים כי דוברי הארגון הודיעו שלא יפגעו בעתיקות משום שמדובר רק בשרידי בניינים, ולא בפריטי "תועבה" ו"כפירה". מצד שני, פרסום הסרט יכול לרמז על כוונה להתחיל במלאכת ההרס של המקום, שהוכרז לפני כמה עשורים על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. החשש בקהילה הבינלאומית הוא שדאע"ש יהרוס וינתץ את האתר ושרידיו, כפי שכבר השמיד עתיקות מתקופות שקדמו להולדת האסלאם במוזיאון במוסול ובחפירות בעיר נמרוד, מהתקופה האשורית שבעיראק. בינתיים, האמפיתיאטרון העתיק באתר הפך לזירת הוצאות להורג של שבויים שנפלו בידי הארגון.
תדמור, השוכנת בנווה מדבר, הייתה תחנת מעבר חשובה לשיירות מסחר שעברו מסוריה לעיראק והתחברה לדרך המשי למרכז אסיה. גם היום נותרה צומת חשוב, וממנה מתפצלות דרכים לחומס בצפון ולדמשק במערב, השוכנת במרחק של כ־230 ק"מ. דאע"ש הצליח להקים מאחזים קטנים בעיבורי דמשק ומשם משגרים אנשיו מעת לעת פצצות מרגמה לעבר העיר, אבל אין הערכה שהארגון מתכוון להסתער בקרוב לכיוון הבירה. לעומת זאת, מנהיג חזית א־נוסרה, מוחמד אל־ג'ולאני, הכריז השבוע בראיון כי בכוונתו לתקוף את דמשק.
מצבו של אסד אומנם קשה - הוא שולט רק על כרבע משטחה של סוריה: בדמשק, במרכז חאלב, בכבישים המרכזיים על הערים הגדולות וברצועת החוף על הנמלים לטקיה וטרטוס - מעוזי העדה העלאווית שהוא נמנה עמה. צבאו נפגע מאוד במלחמה וספג אלפי הרוגים ועשרות אלפי פצועים ועריקים. הצבא איבד גם חלק ניכר ממאגר הטילים שלו, כולל סקאדים שיכולים לפגוע בישראל. גם חיל האוויר, המשענת העיקרית של המשטר, נשחק בקרבות. אך עדיין המטוסים ממריאים, והטייסים מטילים את חביות הכלור המזוויעות - נשק שפוגע בעיקר בחפים מפשע מבני עמו.
המשטר מצליח לשמר את קווי האספקה שלו, לא רק בתוך סוריה אלא גם אליה. נשק ותחמושת ממשיכים לזרום בטיסות מאיראן לדמשק ובספינות רוסיות לנמלים. אין גם משמעות רבה לעובדה שכמעט 70% משטחה של סוריה מצויים בשליטת המורדים - זהו בעיקר המדבר במזרח, עם הערים דיר א־זור וראקה, שעליה הכריז דאע"ש כבירתו.
מה צריכה ישראל לעשות? לפי שעה המדיניות הישראלית שלא להתערב בנעשה בסוריה היא סבירה, גם אם אינה מוסרית במיוחד לנוכח רצח העם שמתבצע שם בידי כל הצדדים המעורבים. כפי שפורסם בעבר, ישראל התערבה בסוריה רק כשביצעה כעשר תקיפות מהאוויר, בלי ליטול על כך אחריות, נגד שיירות של נשק חדיש ומתוחכם, בעיקר טילים מדויקים שהיו בדרכם לחיזבאללה, או כאשר נורתה במזיד אש לעבר ישראל משטח סוריה. יש כמובן סכנה שכל תקיפה כזו עלולה להפוך לתקיפה אחת יותר מדי ולגרור את תגובת סוריה, איראן או חיזבאללה. לפי שעה זה לא קרה, משום שכמו בעזה, לכל המעורבים אין עניין בהסלמה.
ישראל, כך נטען, גם מצליחה לתחזק את קשריה עם המורדים - בעיקר חזית א־נוסרה - ששולטים כמעט בכל רצועת הגבול ברמת הגולן, למעט אזור החרמון שעדיין בשליטת צבא סוריה ונאמניו. אלה אינם מראים סימנים שבכוונתם לכוון את נשקם לעבר ישראל. דאע"ש אומנם הצליח להשתלט על כמה כפרים ברמת הגולן, אך הם נמצאים במרחק עשרות קילומטרים מגבול ישראל וקרובים יותר לדמשק (המרחק בין דמשק לגבול הישראלי הוא כ־50 ק"מ). מה עוד שא־נוסרה וקבוצות מורדים אחרות נאבקות נגדם באותם כפרים ומבקשות לסלקם.
ישראל היא הנהנית הגדולה ביותר ממלחמת האזרחים בסוריה ומהתפוררות המזרח התיכון, כאשר אויביה מתישים זה את זה והעניין שלהם בה כמעט אינו קיים. אך על מערכת הביטחון ועל מקבלי ההחלטות לתת דעתם על "היום שאחרי", כשא־נוסרה או דאע"ש יגלו לפתע עניין בשכן ממערב, ולהכין תרחישי תגובה ופעולה. יש לקוות שזה כבר קורה.
3
בתדמור יש גם שדה תעופה שנפל בידי המורדים, אם כי מטוסי חיל האוויר הסורי המריאו והסתלקו ממנו לפני נפילתו. ותיקי חיל האוויר ואגף המודיעין בצה"ל נזכרו השבוע בתפקיד החשוב והמפחיד ששדה התעופה הזה מילא בשנות ה־60, ה־70 וראשית ה־80.
בשדה פעלה טייסת של מטוסי מיג־25 מתוצרת ברה"מ, שמעת לעת הופיעו לגיחות צילום ואיסוף מודיעין, בלי שלישראל יהיה מענה הולם. "כל אימת שקלטנו שהמיגים האלה ממריאים מתדמור, נכנס המודיעין ללחץ ולכוננות", סיפר ל"מעריב־סופהשבוע" ד"ר מרדכי קידר, בעברו ראש ענף ביחידה 8200 של אמ"ן וכיום מומחה למזרח התיכון באוניברסיטת בר אילן.
מטוס מיג־25, שבנאט"ו כונה "פוקסבאט", היה מטוס קרב ומודיעין מטיל אימה. לפני כ־40 שנה ויותר הוא נחשב למטוס קרב מתקדם ומשוכלל ביותר, בעל שני מנועים חזקים, כושר תמרון וניידות יוצאים מן הכלל, שטס במהירות של כ־2.8 מאך (כמעט פי שלושה ממהירות הקול).
כמה מטוסי מיג־25 הוצבו לאחר מלחמת ששת הימים במצרים והופעלו בידי טייסים סובייטים, שביצעו לפחות 20 גיחות צילום מעל סיני, בלי שההגנה האווירית (נ"מ) של חיל האוויר הישראלי תצליח לפגוע בהם, להפילם או לפחות ליירטם. רום הטיסה של מיג־25 הגיע ל־70 אלף רגל (כ־23 קילומטרים). סוללות טיל קרקע־אוויר מדגם "הוק" מתוצרת ארה"ב שהנ"מ החזיק אז, יכלו לפגוע בכלי טיס עד לגובה של 55 אלף רגל (כ־18 ק"מ). במקרה אחד ארבו מטוסי פנטום F־4 למטוסי מיג־25 במשימת ריגול, זיהו אותם, פתחו לעברם באש אך לא פגעו. ב־1972 חזרו המטוסים וטייסיהם הסובייטים לברה"מ.
לאחר מלחמת יום הכיפורים ב־1973 מסרה ברה"מ טייסת של מטוסי מיג לחיל האוויר הסורי של הנשיא חאפז אסד. המטוסים הוצבו בשדה התעופה בתדמור, כ־250 ק"מ מרמת הגולן. המרחק הרב יחסית אפשר למטוסים ולטייסיהם להמריא בשקט יחסי, בלי שהמודיעין הישראלי שניסה להאזין לשיחות של מערכות הפיקוח, הבקרה האווירית והטייסים, יצליח לקלוט אותם. המרחק גם אפשר למטוסים לצבור את המהירות הדרושה כדי לטפס לרום הטיסה שלו. וכך הצליחו הטייסים הסורים לחדור מעת לעת לשטחי רמת הגולן, וכנראה גם לישראל בגבולות הקו הירוק, ולצלם מתקנים צבאיים ויעדים אסטרטגיים.
חלק ממטוסי המיג היו גם מצוידים בציוד אלקטרוני לקליטת אותות (סיגינט), דבר שסייע למודיעין הסורי גם להבין היכן ממוקמות מפקדות ישראליות.
התסכול של ישראל מפני חדירת המטוסים הסוריים שהמריאו מתדמור הוביל בסופו של דבר לתכנון מהלך שנועד להפיל את המטוס האימתני, בתקווה שהדבר ישים קץ לחדירות ולגיחות הצילום.
כך בא לעולם ב־1982 "גוזל", מבצע משולב של אמ"ן וחיל האוויר. "זה היה מארב מוצלח ביותר", הדגיש ד"ר קידר. בדצמבר 2012 ציינו ותיקי מערך הנ"מ של חיל האוויר 30 שנה למבצע, והמפגש סוקר באתר צה"ל ובכתב העת "ISRAEL DEFENSE". סוללה ניידת של טילי הוק הועברה בחשאי לרמת הגולן והוצבה בג'בל ברוך (בחרמון) בגובה של כמעט שני קילומטרים. יחד עם שיפורים שהוכנסו במערכת, שופר טווח הטילים כמעט לרום הטיסה המרבי של המיג.
באחת הפעמים שבהן חדר המטוס למרחב האווירי שמעל לרמת הגולן הצליח המכ"ם של סוללת ההוק לזהות ולהינעל עליו. שני טילים שוגרו לעבר המטוס הסורי, שנפגע ואיבד גובה אך המשיך לטוס. מטוסי קרב מדגם 15־F שהשתתפו במארב וחגו באוויר בקרבת מקום שיגרו לעבר המיג־25 טילים נוספים והפילו אותו.
המבצע לא רק הוכתר בהצלחה אלא גם השיג את המטרה הגדולה יותר, והסורים חדלו מלשגר את מטוסי המיג־25 למשימות הריגול מעל רמת הגולן.
4
ביום שלישי נשא פרופ' עמנואל סיון, מזרחן ומומחה להיסטוריה של האסלאם, הרצאה מאלפת במרכז לימודי ביטחון לאומי בתל אביב על תופעת "המדינה האסלאמית". לדבריו, יש לארה"ב אחריות גדולה למגמה שהצמיחה אותה. הוא מנה את כל פשעי וושינגטון: הפלישה לעיראק ב־2003, הקשיים להתגבר על שלוחת אל קאעידה שקמה בה (בהנהגתו של זרקאווי - "הסבא" של דאע"ש) והחלטת אובמה לסגת לחלוטין מהמדינה. אך אמריקה לא לבד.
הוא גם הזכיר את תקופת סדאם חוסיין, שהקים במסגרת מפלגת הבעת' את מה שכונה לימים "פדאיין סדאם". זה היה כוח של מתנדבים, שעברו לכאורה תהליך של אסלאמיזציה. "הוא השתמש באסלאם למען גיוס ההמונים הנבערים מדעת", קבע סיון, וסיפר כי נמצאה קלטת מישיבת הוועדה המרכזית של המפלגה מ־1986, שבה הורה סדאם, לתדהמת חבריו להנהגה, כי "עלינו להתחזות ולהתנהג כדוסים", בלשונו הציורית של סיון. כלומר, שליט עיראק הקים מנגנון של "חזרה בתשובה" שנועד להיות מצג שווא, אך קיבל תפנית בלתי צפויה לאחר נפילתו. אותו כוח של מתנדבים מיהר לשתף פעולה עם אנשי אל־קאעידה של זרקאווי לאחר פלישת ארה"ב, וכיום פועל לצד אנשי דאע"ש ומנהיגם אבו באכר אל־בגדדי.
לפי סיון, מה שמבדיל את דאע"ש מארגוני טרור אחרים הוא הרעיון ש"אתה לא מתמקד במוקדי הכוח ולא פוגע באינטרסים הכלכליים של המדינה אלא מנצל אותם. אתה מנסה לשחוק בפריפריה, והשלטון, מרוב יראה, מאבד את רצונו להילחם בך". מאפיין נוסף של דאע"ש הוא "הפעלת ברוטאליות מול ברוטאליות", וציין כי בזעזוע במערב מעריפת ראשים של עיתונאים יש משום התחסדות, כי זהו "עונש רגיל למעשנים". בניגוד למומחים אחרים, הוא אינו מתפעל מהחזון האידיאולוגי־דתי שלו להקים מדינת שריעה (הלכה דתית) ולכונן "ח'ליפות", ורואה בכך לא יותר מאשר "טריק של יחסי ציבור מוצלחים".
לדידו דאע"ש הוא בראש וראשונה ארגון ששואף לכוח ועוצמה, ומפעיל במודע אלימות ומשליט טרור לא רק נגד אוכלוסיות שיעיות אלא גם נגד האוכלוסייה הסונית שבשליטתו. מבחינה זו, שלטון הטרור שלו מזכיר לו את מעשיו של שליט ברה"מ יוזף סטלין.