לרגל תופעת איילת שקד כשרת המשפטים החלה עלייה לרגל של עיתונאים למשפטנים דגולים, מי יותר מי פחות, כדי לנסות להבין כיצד תתמודד הגברת עם בג"ץ. כאילו היא עצמה נולדה אתמול ובג"ץ שלשום. "אשמח מאוד לשבת עם איילת שקד ולתת לה כל עצה שתרצה לשמוע ממני", הציע את שירותיו ("ידיעות אחרונות") נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, תוך הבעת דאגה לגורל "הגרעין הדמוקרטי השברירי במדינת ישראל".

וזה המקום להבהרה: מדינת ישראל של היום היא לא דמוקרטיה. בלשון המשפטית של הימין הלאומני, ישראל היא דמוקרטיה מתגוננת, או במילים אחרות - ספרו לפלסטינים שבביביסטן יש דמוקרטיה. 

ברק הוא אחד מאלו שבנו את חומת המגן המשפטית סביב ישראל הדמוקטטורית והשחילו את כל העיוותים ותירוצי הדחק בקוף המחט המשפטי. הוא מאבות תורת הביטחון המשפטית על חשבון הדמוקרטיה, וחששותיו מגברת שקד, יסודם בפסיקות שהוא עצמו פסק. 

כדי להבין את ההיגיון המשפטי העקום שסייע למערכת הביטחון לקדם את תעלולי האגף הלאומני־התנחלותי, כדאי להתעכב על פסיקת ברק בעניין כביש 443. פסיקה אחת מני רבות (היו גם כמה סבירות, אבל המסד המשפטי הוא הנותן) שיצרו הן מציאות גיהינומית הן תשתית טרור. 

בראשית שנות ה־80 החלו להרחיב את הדרך העתיקה מן השפלה ובין הכפרים הפלסטיניים שבאזור בין רמאללה לירושלים, או בלשון ימינו, כביש 433. הרעיון היה לקצר את הדרך מן השפלה לכניסה הצפונית לירושלים, לבקעה ולמעלה אדומים. בדרך הפקיעו אדמות פרטיות של שישה כפרים. עניין מקובל בעולם כאשר מקריבים את זכויות הפרט לתועלת הציבור. היהודי כמובן, משום שעל הציבור הפלסטיני נאסר לעלות על הכביש. 

הפלסטינים, בסיוע ארגוני שמאל, פנו לבג"ץ וטענו כי "האיסור על נסיעת כלי רכב פלסטיניים פוגע פגיעה חמורה בזכותם של התושבים הפלסטינים לחופש תנועה, הכולל זכויות בסיסיות אחרות כגון הזכות לבריאות, הזכות לעבודה, הזכות לחיי משפחה וחברה והזכות לחינוך". המדינה השיבה כי "הגבלות התנועה מוטלות כחלק ממאבקה המתמשך של המדינה באיומים ביטחוניים... הרחבת הכביש וההפקעה נחוצות לצורכי האזור כולו ולא לצורכי ישראל בלבד". 

"המדינה", לצורך העניין, היא פרח פרקליטות, שיהפוך פרי מדושן בדרכו להרקיב על העץ הממלכתי בטרם ינשור אל הפרקטיקה הפרטית המגוננת על שולי החברה. בהמשך הבטיח פרח הפרקליטות לבג"ץ שהפלסטינים יוכלו לנסוע על הכביש. ברק, כנשיא בית המשפט העליון, קנה את השקר החצוף הזה. "הדבר נעשה לטובת האוכלוסייה המקומית", כתב בפסיקתו ודחה את עתירת הכפריים. "פסיקות בנושאים ביטחוניים נוטות לפגוע בזכויות האדם", אמר ברק בכנס עורכי דין באילת ב־2010 והוסיף ככה בשנינה אגבית: "קרה לא פעם ולא פעמיים ששם הביטחון נישא לשווא".

וזה המקום והזמן להריץ את הדם לראש: מה, היה קשה לברק להבין שעובדים עליו בעיניים? כל גור שמאלנים שחלב אמו הערבייה ניגר על שפתותיו הבוגדניות ידע והבין מה קורה כאן. 

"צורכי ביטחון"

אחר כך החלו העבודות. תחילה חסמו את דרכי הגישה לכביש מהכפרים שבצדי הדרך ומהן לרמאללה, יריחו וירושלים באמצעות שערי ברזל וקוביות בטון. הפלסטינים מצאו דרכים חלופיות, ואז החלו סיורי צבא לפטרל סביב הכביש. כל פלסטיני שנתפס נוהג או מהלך בשולי הכביש הושלך למעצר. 

כשהמקומיים התעקשו עדיין להגיע מביתם לחלקותיהם, למשפחותיהם או לערים הפלסטיניות סביבם כפי שנהגו מימים ימימה, נכנסה לפעולה משטרת ישראל. כל מי שנתפס על הכביש חטף דוח פלוס קנס. בדוח לא נאמר שהפלסטיני העז לנסוע במקום שרק יהודים רשאים לנסוע בו, אלא שהפנס האחורי שלו שרוף. או שלא אותת כשעקף את המכונית שנסעה לפניו. כאשר היה נכנס אי מי שחטף דוח לשטח מדינת ישראל או לשטח השיפוט של ירושלים היו מעלים את הנתונים שלו למחשב ומבהירים לו שישלם את הקנס שהוטל עליו או יחזור לביתו. מדובר כמובן בצורכי הביטחון של מדמנת ישראל (כן, זאת המ' הדפוקה ליד הי' במקלדת שהפכה את המדינה למדמנה). 

רוב הכבישים הפלסטיניים החוצים את כביש 443 לרמאללה חסומים, מה שמשאיר עשרות אלפים תושבי המובלעת של 443 ללא נגישות לעיר המחוז שלהם. ומובן שלא יוכלו להגיע ישירות לירושלים אלא בכבישי האפרטהייד. הסיבה האמיתית לסלילת 443 היא לחבר את השפלה עם ירושלים דרך גבעת זאב, אלעד, אגן איילות ושאר התנחלויות מדרום־מערב לירושלים. לאורך 15 ק"מ מהגדר שנבנו בפאתי רמאללה ו־3 ק"מ ממנה מצפון לכביש 443 סיפחו אלפי דונם בבעלות פלסטינית לגבעת זאב, באמתלה של "צורכי ביטחון". 

במשרד כלשהו יושבים אנשים רציניים ומשרטטים את מפות ישראל הגדולה, והבג"ץ של אהרון ברק מסייע לכל תוכניות העוועים הללו. 30 שנה אחרי אמר ברק לאורחיו (הפרופסורים זאב סגל ואוריאל בנדור) "חשבתי ואני חושב גם היום שהריסת בתים היא עניין לא ראוי, לא טוב... אין בזה שום תועלת. אבל הרגשתי כשופט שאין לי שיקול דעת בנושא זה. יכול להיות שטעיתי... הרגשתי שאני מחויב לגישה שנקטנו".

"נקטנו"!? עם מי בדיוק כבודו מתחבר לצורך עמדה משותפת? עם שב"כניק מבצעי חמום מוח? עם מי ברק מתחבר בעניין שהוא לא רק עוול מוסרי אלא בומרנג מבצעי? עם ראש ממשלה ושר ביטחון שיש להם "אילוצים פוליטיים" - שם קוד ל"תפסתי את ג'וב חיי ושיישרף הים"? עם מתנחל מורעל? כל אידיוט מזדמן מבין שהריסות בתים דורכות את פוטנציאל הפיצוץ, וכבודו חושב 30 שנה אחרי שזה עניין לא ראוי? 

יפה מצדו של ברק להודות בכך שמערכת הביטחון סיבנה אותו בימים ההם, אבל כשופט הוא אמור להבין מדוע אין התיישנות ואין סליחה על פרישת מטרייה משפטית על מבול עוולות נמשכות והולכות עד עצם הימים הנוראים האלה. "יכול להיות שזו סיטואציה שיש עמה שיקול דעת", ממשיך ברק ומסביר בנינוחות של אקדמאי מעודן, ושוב עולה הדם לראש: מה זה בדיוק "יכול להיות"? 11 שנים היית נשיא בית המשפט העליון, ישבת שם באמצע השולחן הגדול, בתוך מעטפת השיש השלטונית עם ריפוד העור השחור, חנופה סביבתית, מזכירה ונהג צמודים, ואתה הגנת על ממשלות שביצעו את כל התועבות הללו. עכשיו, 30 שנה אחרי, אתה מקשקש ש"שיקולי ביטחון אינם מילת קסם".

והתמימות, הו התמימות: "אני מאמין לנתניהו שאמר שיגן על בית המשפט העליון". נו, באמת. והחרטה, הו החרטא: "יכולתי לבוא ולומר בניתוח שלי כשופט ש'נכון שיש לרשות הצבאית שיקול דעת להרוס או לא להרוס, אבל ניתן להשתמש בסמכות רק במקרים קיצוניים ביותר'...". 

מה בעניין "מקרה קיצוני" ששמו איילת שקד כשרת המשפטים? ברק הוא ילד גטו שחי, לדבריו, את מוראות השואה עד עצם היום הזה. זה בהחלט טיעון לקולת העונש, אבל אין סליחה למשפטן שבנה תשתית לעוול מתמשך.