השבוע חגגנו לך 20, הגרי, ואני באמת לא יודע מי התרגש יותר - את או אני. בעצם בטוח שאני, כי בשבילך יהיו עוד מעט המון סיבות למסיבות: השחרור מצה״ל, טיולים, לימודים ועוד כל מיני דברים שנשים צעירות בגילך עושות ושהאבות שלהן מעדיפים להדחיק. אצלי, לעומת זאת, הזיכרונות מתחילים להחליף את החוויות - אז איך אפשר שלא להתרגש ביום ההולדת ה־20 שלך? הרי את היית זאת שלימדה אותי להתרגש באמת.
חמש דקות לפני הלידה שלך עוד הייתי הבחור הצעיר בן ה־25 וקצת שבאקט אחרון של מרד הבחין (על הקיר בבית החולים ליולדות הקריה) בשעון שהיה מלא באיורים לממתקים ובאמצע סמל מכבי - שהייתה אז "עלית" - תל אביב. קמתי, הסרתי אותו ממקומו ואמרתי לאמך המטושטשת מרוב אפידורל: "אני לא מוכן שהדבר הראשון שהבת שלי תראה בעולם הזה הוא את הסמל של מכבי" - יסלחו לי הצהובים שבין הקוראים, אבל יותר משהיה זה נגדכם, היה זה אקט אחרון של עצמאות מוחלטת בחיי שעמדו להשתנות מהקצה אל הקצה, בתוך כמה דקות ומבלי שאבין עד כמה.
בערב שבועות הבאנו אותך בתוך ״טנא״, סל־קל, לביקור־ביכורים אצל המשפחה בחיפה. אמא שלך הלבישה לך כובע של תינוקות מהסרטים, ואת מצדך הסרת אותו פעם אחר פעם מהראש, מבהירה שאפילו בגיל שבועיים יש לך כבר אופי משל עצמך.
ובשנים הראשונות שלך ניצלנו כהוגן את העובדה שאני מטבעי משכים קום ובילינו בטיולים רגליים ארוכים כשאני דוחף את העגלה שלך מקצה העיר לקצה האחר ואת מנמנמת רוב הזמן, דבר שלמרבה הצער סירבת לעשות במיט־ תך, מה שהפך את אמא שלך ואותי לאנשים הצעירים הכי עייפים בתל אביב.
ועוד רגע שנצרב בזיכרוני לעד: את בת 3, ידך בידי, ואנו צועדים בדרך אל הגן כשלפתע, משום מקום, את אומרת לי: ״אבא, כשפרחים מתים הם נופלים לאדמה ומהזרעים שלהם צומח פרח חדש, נכון?״.
״כן״, השבתי.
ואת: ״אבל כשאנשים מתים, שמים אותם באדמה ולא צומחים במקומם אנשים חדשים״. ככה, אפילו בלי סימן שאלה בסוף, הותרת אותי עומד נדהם באמצע הרחוב, בדרך אל הגן.
והיום הראשון בכיתה א', כשאת בשמלה ירקרקה, ידך עדיין בידי (אבל כבר לא, כשהחברות שלך מסתכלות), ואני משתדל שלא לדמוע - כי מי היה מאמין שדווקא השיר ״שלום כיתה א'״ יכול להיות מרגש כל כך?
ומאז, בהדרגה, המעבר מכיתה לכיתה, הצופים, ההצגות במגמת התיאטרון, התחושה שנוכחות ההורים בחיים הופכת לנחוצה פחות ופחות - עד לגיוס שמחזיר אתכם, לפחות בהתחלה, להיות קצת כמו ילדים בגן שמחכים שיבואו לקחת אותם הביתה - תחושה מוזרה שתיארתי כאן לפרטיה לפני כשנה וחצי, עת השאלתי אותך לצה״ל.
והנה את בת 20, כמו ששר שלום חנוך, אותה נקודה שנראית בעיניו של הורה טרי כקבועה אי שם בנצח ומגיעה מוקדם בהרבה מן הצפוי. אני? אבא לילדה בת 20? מה זה אומר עלי? (ומה פתאום אני קורא לבת 20 ״ילדה״?).
ומה אני בכלל יודע על החיים שלך? כן, אני מכיר את רוב החברות שלך - חלקן עוד מאלה שהיו מעוררות בי מבוכה כשהיו מכריזות ״אבא של הגר, יש לי קקי״ ואחר כך עוד מבקשות שאבוא לנגב... מסוג הרגעים האלה ששום דבר קודם בחיים לא מכין אותך לקראתם.
ומה עוד ידוע לי? אני יודע, בגבולות הסודיות שאת מקפידה לשמור בנאיביות ברוכה של אנשים צעירים, מה את עושה בצבא, אני יודע גם מה את אוהבת לאכול - ובעיקר מה את לא אוהבת, אבל מעבר לזה - לא הרבה, אולי מפני שמעולם לא ניסיתי להעמיד פנים שאני ״החבר הכי טוב של הילדים שלי״ אלא הסתפקתי בלהראות לכם שאני תמיד אהיה שם בשבילכם, לטוב ולרע. מעבר לכך, כל היתר הוא כבר בונוס שמפציע לעתים, למשל כשאת חוזרת מבילוי ואני שרוע על הספה בסלון מול סרט מטופש או איזה כדורגל בשידור חוזר ואת מתיישבת וחולקת איתי איזה דבר שחורג מענייני הפרקטיקה הפשוטה של מתי את צריכה לקום מחר בבוקר כדי לחזור בזמן לבסיס, ואם אוכל להדליק לך את הבוילר כשאני מתעורר בשש.
אז הנה את בת 20, וכמו ששמת לב אני משתדל מאוד לכתוב על הנושא מבעד לעיניים שלי, פחות משיקולי ניו־ג'ורנליזם ויותר כדי לא לפגוע בפרטיותך.
אז עד כמה אני מתרגש? כנראה שמאוד, כי אף על פי שאני מתפרנס ממילים, אני אזדקק שוב לשלום חנוך כדי לסיים את הטור הזה ב״כלום לא נשמע יפה כמו לקרוא לך, 'ילדתי'״.